בס"ד

אלה מסעי בני ישראל

מטות-מסעי: תמוז תשע"ג

פרשת מסעי המסיימת את ספר במדבר, עורכת סיכום של התחנות שבהם עברו בני ישראל מיום צאתם מארץ מצרים ועד הרגע שהם עומדים בפני הכניסה לארץ כנען. למעשה הסתיים פרק חשוב בתולדות העם – המעבר מאוסף של עבדים בעלי זיקה משפחתית, או לכל היותר שבטית, לכדי היותם לעם. עתה, העם הולך לעבור לשלב הבא – היותו בעל טריטוריה משלו – כיבשו הארץ המובטחת ארץ כנען. אבל קודם לכן יש להשלים עוד כמה משימות קטנות. לבוא חשבון עם מי שהכשיל בזנות את בני ישראל – המדינים.

"...וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: נְקם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ: וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל הָעָם לֵאמר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן.." (במדבר לא:א-ג)

לכאורה היינו צריכים לשאול, מדוע הנקמה היא במידייינים ולא במואבים, על כך עונה רש"י:

"...מאת המדינים - ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם...אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית.." (רש"י במדבר לא:ב)

כלומר, במעשה זה יש שני מסרים: האחד קשור חעניין חיצוני - כבר עתה יש ללמד את עמי הסביבה הקרובים לארץ כנען, כל התגרות ללא סיבה בעם ישראל תזכה לתגובה הולמת. השני הוא בעל עניין פנימי - שושלת המלוכה, גם מי שנראה רחוק ומתועב, יכול להגיע למעמד רם ונישא. שהרי נאסרו קישרי חיתון בין ישראל למואב, ובכל זאת שושלת המלוכה לבית דוד מתחיל דווקא מקשר עם בנות מואב – רות המואביה.

לסיכומו של פרק מתלווה גם סיכומה של הנהגה, הקב"ה תולה את מות משה בסיום הנקמה במדיינים: " נְקם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"(שם) "המשך חכמה" (רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, 1843 - 1926) שואל, מדוע תלה הקב"ה מיתת משה בנקמת מדין? וכי לא יכלו להלחם במדיינים ולהינקם בהם גם אחר מיתת משה? וכך הוא עונה:

"...יתכן, דאם היה מלחמת מדין אחר מות משה, היו אומרים שכל ימי משה לא היה נלחם במדין, לפי שמשה החניף להם, לפי שהיה חתן יתרו וישב במדין שנים רבות. לכן מוכרח היה לנקום קודם מיתתו.." (משך חכמה במדבר לא:ב)

הרעיון שמביא "המשך חכמה" מצביע על חיבתו הרבה של הקב"ה את משה רבינו, מפאת כבודו, לא רצה הקב"ה לגרום ללזות שפתיים כלפי משה, לכן הוא תולה את מיתת משה בנקמת מדיין. על תגובתו המהירה לביצוע הדבר, אומרים חכמים שיש בכך מסר למנהיגים שיבואו אחריו – לא טובתם האישית צריכה לעמוד נגד פניהם, אלא דווקא טובת העם, אפילו הדבר יעלה למנהיג בחייו. כאן קבע משה את הסיסמה שבה מחנכת המערכת הצבאית בצה"ל את מפקדיה – אחרי! ועל כך משבח המדרש את משה:

"...מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה שנאמר וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אין החלצו אלא איזדריזו שנאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם בני ישראל כל בני חיל (דברים ג יח)..." (ספרי במדבר פרשת מטות פיסקא קנז)  

ומעניין, שהיו פרשנים שהצביעו על כך שדווקא בני ישראל ניסו לעכב את המלחמה במדיין, מתוך חיבתם למשה, ורצונם שימשיך לחיות ביניהם.

"...הבאור היא דמקודם כתיב החלצו מאתכם אלף למטה אלף למטה, ואח"כ כתיב וימסרו, אלף למטה [פעם א'] משמע ליה דבמסירה, היינו בע"כ [בעל כרחם]....מבואר במדרשים שהיו יודעים דמיתת משה תלויה בנקמת מדין, ולכן לא רצו ללכת כדי להמשיך חייו של משה..." (תורה תמימה הערות שיר השירים ד הערה יט)

אחר מלחמת מדין, עושה משה את סיכום המסעות, אבל תם ולא נשלם! משה מילא את המשימה במסירות אין קץ, אע"פ שניסה בכל כוחו לא לקבל אותה על עצמו. בסיכום המסעות יפירות של כל אתר ואתר שעברו בני ישראל בדרך, מדוע הירידה הזאת לפרטים אינפורמטיביים, מה יש לה לתרום כמסר לעם העומד בםני משימת חייו – כובוש כנען, או מה יש לה לתרום לדורות הבאים?  ש מסר מחזק לקראת הבאות, כיצד? הרמב"ם בספר "מורה הנבוכים" מציין שהתורה לא מביא סיפור או פרטים טכניים ללא מטרה ערכית לעתיד:

"...ואילו ידענום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר בתורה. וממה שצריך שתדעהו, כי אין בחינת הספורים הנכתבים כבחינת הענינים הנראים, כי בענינים הנראים פרטים מביאים לדברים צריכים מאד א"א לזכרם מפני האריכות, וכשיתבונן האדם בספורים ההם יחשוב שיש בהם אריכות או כפל דברים, ואילו היה רואה מה שסופר היה יודע צורך מה שנאמר,.." (ספר מורה הנבוכים ח"ג פ"נ)

הרמב"ם טוען טענה שלךכאורה צריכה לסתור את הצורך באימפורמציה שיורדת לפרטים הקטנים, שהרי ברוב אינפורמציה יאבד האדם את הרעיון המרכזי, או שלא יוכל להבחין בין עיקר לטפל, או שלא יזכור כלום, בבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". אלא שבמקרים מיוחדים דווקא ציצום המידע יש בו כדי לשבש את המציאות שהיא באה לתאר:

"...ומפני זה כשתראה בתורה ספורים בזולת המצות, ותחשוב שהספור ההוא אין צורך לזכרו או שיש בו אריכות, אינו רק להיותך בלתי רואה הפרטים המביאים לזכור מה שנזכר, ומזה סדר זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל, ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה', ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע..., והמדבר ההוא כמו שזכר הכתוב, נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, והם מקומות רחוקים מאד מן הישוב, בלתי טבעיים לאדם, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות, ואמר בהם גם כן ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם...וכאשר ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, (האדם) כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, ... ומפני זה הסיר המחשבות ההם כלם, וחזק עניני אלו המופתים כלם בבאור המסעות ההם, שיראו אותם הבאים וידעו גודל המופת, בעמוד מין האדם במקומות ההם ארבעים שנה.." (ספר מורה הנבוכים, שם)

אם כן, לדברי הרמב"ם הצורך לציין כל מקום במהלך המסע, לא נועד, אלא כדי שדור העתיד יבין את גודל הנסים שעשה הקב"ה עם העם, שהרי יבואו ימים שהאנושות תתיישב גם במקומות שוממים כאלה, ואז הדבר יקהה מגודל הנס שעשה הקב"ה עם בני ישראל במדבר, אבל, כשתראה את רשימת המקומות תבין שגם כאשר הטכנולוגיה מאפשרת ישוב במקומות שוממים, היא עדיין לא מאפשרת את התיישבות שלך רבים במקומות שבהם עברו בני ישאל בצאתם ממצרים.

וכאן ברור לנו שיש מסר גם לדור הצעיר שעמד לכבוש את הארץ – אין משימות קלות, כשם שאין משימות שלא ניתנות לביצוע. אתם, אומר משה לדור הצעיר, ראיתם ושמעתם על כל התלאות שעברו אבותיכם במדבר, במשך ארבעים שנה, ובחסדי הקב"ה הגעת לסוף המסלול במדבר, עתה בידיכם הדור הצעיר להתחיל את המסלול החדש – מימוש הבטחת האל לאבות: "לזרעך אתן את הארץ הזאת"

שבת שלום ומבורך                  בן שושן אלעזר