בס"ד

לעניינו של חוק ערי מקלט – כחלק מטוהר הארץ.

פרשת מסעי – תמוז תשע"א

פרשת מסעי החותמת את ספר במדבר מפגישה אותנו עם אחד החוקים הקדומים ביותר – חוק ערי המקלט. לכן כאשר המקרא מציין שיש להקצות מקום למי שהוא רוצח בשגגה כדי לנוס שמה, אין הדבר בא על ריק, אלא הוא משקף למעשה את המציאות כפי שהיא הייתה באותה תקופה. כך היא דעתו של שד"ל, שכותב על מצוות ערי מקלט שהיא אחת הדוגמאות לכך שהתורה לוקחת נוהל קיים ומשבצת אותו בתוך מערכת חוקים, כדי להכניס אותו למסגרת מועילה. זאת דוגמה נוספת לכך שניתנת גושפנקה אלוקית לחוק חברתי שכבר היה קיים. חוק זה מופיע עוד שלוש פעמים בתורה, ומוזכר גם בספרי הנ"ך, כאשר נקודת המבט משתנה בין ספר לספר.

 לדוגמא: השוואת נוסח החוק שבספר במדבר, עם זה שבספר דברים, מראה מספר שינויים: ראשית: בספר דברים, ערי המקלט הן חלק מהמערכת השלטונית האזרחית, אין איפיון תאולוגי של הערים האלה, לעומת ספר במדבר, המדבר על ערי מקלט כחלק ממערכת ערים השייכות  ללוים, "וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם אֵת שֵׁשׁ עָרֵי הַמִּקְלָט אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ וַעֲלֵיהֶם תִּתְּנוּ אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם עִיר"(המדבר לה:ו). הבדל משמעותי נוסף, בנושא הקצאת ערי מקלט, הוא בנגישות אליהם. החוק בספר דברים מציין במפורש את ההכנות שיש לעשות כדי שהדרך לערי המקלט תהיה נוחה ונגישה:"..תכין לך הדרך וְשִׁלַּשְׁתָּ אֶת גְּבוּל אַרְצְךָ.."( דברים יט:ג), רש"י מציין את הפעולות הנדרשות כדי להוציא לפועל ציווי זה:" …תכין לך הדרך – מקלט. מקלט היה כתוב על פרשת דרכים: ושלשת את גבול ארצך - שיהא מתחלת הגבול עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה, לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל:.."(רש"י, שם)

חובת הרוצח בשוגג לשהות בעיר המקלט, נובעת ממספר סיבות המשתקפות, בניסוחים השונים של החוק. אך,מעניין כי דווקא בהזכרת החוק לראשונה: "וַאֲשֶׁר לא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: (שמות כא:יד), אין ציון של מטרת המנוסה ומשך זמן הישיבה בעיר המקלט. דברים אלה נלמדים, התוך נוסח החוק, הן בספר במדבר, והן בספר דברים. כגון:

א. ערי מקלט מצביעות על כך שקיימת מערכת משפטית רשמית, שבאה לבלום תופעה של גאולת דם ללא משפט,  זוהי אחת המטרות הראשיות שאליהם מכוון החוק המקראי, שהרי חוק זה הוא חלק מקובץ של חוקים, המסדירים את ענייני החברה המתוקנת.

ב. הגנה על הרוצח מפני גאולת הדם,"….וְהִצִּילוּ הָעֵדָה אֶת הָרֹצֵחַ מִיַּד גֹּאֵל הַדָּם וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטו.." וכתוצאה מכך משיגים מטרה נוספת,שמירה על טוהר הארץ, מפני שפיכת דם נקי "..לֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁפְכוֹ." (במדבר ל"ה, כד), הדם השפוך, מחניף ומטמא את הארץ, כלומר יש כאן טומאה פיזית, שעלולה לטמא את כל הנמצא בקרבתה. לעומת זאת בספר דברים, ההתייחסות לשפיכת דם היא לעצם המעשה המסכן את החברה והעם "..: והיה עליך דמים.."(דברים יט:,י).

עתה נשאלת השאלה, האם חובת הגלות לעיר מקלט היא רק מתוך מניע של הגנה, או יש בו גם אלמנט של עונש? בעל ספר החינוך אומר שאכן יש כאן אלמנט של עונש, שהרי הרוצח לקח נפש, ובכך הוא הרחיקה ממשפחתה, וכנגד זה מרחיקים אותו ממשפחתו. עד כדי כך יש צורך להגלות את ההורג לעיר מקלט, שאפילו אם מת מגלים את עצמותיו כדברי הגמרא:

"..אמר אביי: נקטינן [מסורת בידינו], נגמר דינו של [ההורג בשוגג] ומת, מוליכין את עצמותיו לשם, דכתיב: - לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן, ואיזוהי ישיבה שהיא בארץ? הווי אומר: זו קבורה.." (מכות יא:ב)

הכתוב בספר שמות אינו מגדיר, מיהו ההורג/רוצח במזיד, ומיהו בשוגג. להגדרות אלה יש משמעות חשובה, לגבי מי שאמור לנוס לעיר המקלט, ולגבי שהותו שם. אך חשוב לציין כי כבר בהזכרתו הראשונית, יש חידוש משמעותי הנוגע לדיני נפשות, והוא ההגבלה על הדרישה הגורפת לעונש המוות, כפי שמצוין בספר בראשית:"שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט,ו). ואף על הפסוק, שמופיע בספר שמות:: מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: (שמות כא:יב ). והנה, בעוד שבספר שמות, עדיין אין הבחנה בין הרוצח במזיד לרוצח בשוגג. בא ספר במדבר ומגדיר מיהו הרוצח וכיצד ניתן לזהותו. כמו כן מופיע בו לראשונה, מספר הערים אשר יש להקדיש לשם ערי המקלט ומיקומם. בספר דברים אנו רואים את תחילת יישומו של החוק, כאשר משה מבדיל שלש ערים בעבר הירדן המזרחי, ובכך הוא מדגיש את חשיבות קדושתו של כל העם, כך שלא רק הכהנים צריכים להיות קדושים:".. כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…"(דברים ז:ו), לכן נראה שבמשך שהות ההורג בעיר המקלט: "עד מות הכהן הגדול", אפילו אם הרוצח יצא זכאי, יש בה מימד של הרחקת טומאת המת מהעם – שהרי ההורג הוא בכל זאת עדיין בחזקת שופך דם, ואת הנעשה אין להשיב. לכן אומרת התורה שרק מות הכהן הגדול מכפר על הדם שנשפך על הארץ, כשם שמותו מכפר על כל עונות העם.  או כפי שגם הרמב"ן סובר - שהטומאה שהביא הרוצח בעקבות שפיכת הדם, גורמת לשכינה לסור מעל הארץ, עד לכפרת הדם השפוך:" ... ועניין הטומאה, שתהיה הארץ טמאה ולא ישכון בה כבוד ה' בהיות בה דם נקי שלא נתכפר בדם שופכו…" (רמב"ן).

המשך חופשה נעימה ושבת שלום ומבורך – בן שושן אלעזר