תפריט

בס

בס"ד

 

על בקשת בני גד ובני ראובן

פרשת מטות מסעי – תמוז תש"ע

 

פרשת מטות מעמידה בפני הקורא שאלה חשובה ומהותית ביותר לגבי ישובה של ארץ ישראל – כערך לאומי אצל עם ישראל. כזכור, מרגע שמשה נשלח אל פרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, הקב"ה מציב שני מטרות עיקריות,

א.      קבלת התורה כבסיס לבחירתו של עם ישראל.

ב.      התיישבות בני ישראל בארץ כנען, כחלק מתהליך קיום הבטחת האל לאבות.

לאחר מסע שארך ארבעים שנה במדבר, ובני ישראל עומדים לפני תהליך כיבוש הארץ והנחלתה, באים בני ראובן ובני גד בדרישה לפני משה, הם מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. סיבתם היא כלכלית גרידא, המקום מתאים למרעה הרב שיש ברשותם:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד... והנה המקום מקום מקנה... ויאמרו אל משה... ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יֻתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחֻזה אל תעבִרנו את הירדן. (במדבר לב:א-ה).

תגובתו הראשונית של משה לבקשה זו היא כעס רב: "ויאמר משה... האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבֹר אל הארץ..." (שם:ו- ז). תגובתו של משה מעידה על החשש שקינן בליבו. בקשתם של בני גד ובני ראובן מחזירה אותו שלושים שמונה שנים אחורנית – אל חטא המרגלים. משה מבין שכאז כך גם עתה, רגע לפני שבני ישראל יממשו את המטרה שלשמה יצאו ממצרים – ארץ ישראל, עלולה בקשתם של בני גד ובני ראובן לגרור אחרי בקשות של שבטים נוספים, שיעדיפו לשבת בעבר הירדן המזרחי מאשר להילחם על ארץ ישראל. שהרי כל סיבת נדודיהם במדבר ללא תכלית, הייתה בעקבות חטא המרגלים, שעיקרו הוא בקביעתם שלא ניתן לכבוש את הארץ מידי העמים היושבים בה, בגלל עוצמתם הצבאית. משה רואה לנגד עניו את כעסו של האל על מה שעלול להתפתח מצעד זה, לכן הוא גם מוכיחם: "והנה קמתם תחת אבֹתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' אל ישראל" (שם:יד). המדרש מתייחס לבקשתם גם מהיבט של מערכת ערכים לקויה -  תאווה לחומריות במקום מצוות ישוב הארץ. כלומר לא החשש להילחם הוא המניע. שהרי דווקא כאשר הם לא מרוכזים עם שאר העם, הם יהיו יותר חשופים ופגיעים למתקפות של אויבים. ולכן ניתן לומר כי אי רצונם להיכנס לארץ, לא נעוץ בסיבת הפחד, אלא מתוך נוחות כלכלית בלבד.

"..וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה וחיבבו את ממונם וישבו להם חוצה לארץ ישראל - לפיכך גלו תחילה מכל השבטים: 'ויגלם לראובני לגדי ולחצי שבט מנשה' (דה"א ה:כו). ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם.." (במדבר רבה כ"ב, ז'.)

המדרש ממשיך את הרעיון בכך ששבטים אלה שלא חיבבו לכאורה את ארץ ישראל, הם היו הראשון לסבול את עול גלות בבל. אולם מעניינת היא המשך התנהגותו של משה, בייחוד לאור תגובתו הראשונית. לאחר שבני ראובן ובני גד מציעים להיות חלוצים לפני העם במלחמה על כיבוש הארץ, הוא מאשר את בקשתם להתיישב בעבר הירדן המזרחי, אך מוסיף להם עוד מתיישבים חדשים – חצי שבט מנשה! על צעד זה הנראה תמוה בעיני הקורא, אומר הנצי"ב:

"..דבשביל שראה משה רבינו שבעבר הירדן כוח התורה מעט ... על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ... והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. (פירוש העמק דבר דברים ג טז.)

את דברי הנציב אפשר להסביר בכך, שמשה רואה שמה שמניע את בני ראובן ובני גד, הוא בעיקר החומריות, הוא – משה, חושב שיש לאזן את התנהגותם גם ברוחניות, לכן הוא מצרף את בני מנשה. שהרי אין רע בחומריות , אך בתנאי שהיא לא מהווה את עיקר הערכים שעליהם מושתת החברה. אך כאן ניתן להקשות: הרי גם בני יעקב ירדו למצרים ותירוצם היה : "..כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך.." אם כך במה שונים בני גד ובני ראובן מכלל שבטי ישראל ומיעקב אביהם?.על קושיה זו אומר בעל "חיי אליהו":

"..אם כל דאגתם הייתה בשביל מרעה למקניהם, מה החפזון לבוא אל משה רבינו ע"ה, בבקשתם זאת עוד טרם בואם לארץ, וכי מנין היו יודעים שבארץ ישראל לא יהיה להם מקום, די מרעה למקניהם. אולי יש שם מקום טוב יותר מזה שיוכל ליפול בגורלם. והיה להם להמתין עד שיבואו לארץ, ואם יראו שאין בארץ – ישראל מקום מקנה כה, אז יוכלו לבוא בבקשתם.." (חיי אליהו, לפרשת מטות)

כלומר שני השבטים בוודאי רשאים לדאוד לממונם ולמקניהם, אך כיצד הם יכולים להיות בטוחים שאהרץ שנאמר עליה " זבת חלב ודבש.." לא תספק את הצרכים גם למקנה הרב שיש להם. כנגד דברים אלה יש גם פרשנים המלמדים זכות על הדרישה של שני השבטים.  מובא בשם חידושי הרי"ם שבקשתם נבעה דווקא מתוך דאגה למשה. שהרי נגזר עליו שלא יזכה להיכנס לארץ, ומיד עם תחילת הכיבוש הוא יחזיר את נשמתו לבורא. לכן בעצם ישבתם בעבר הירדן המזרחי, הם מקדשים את המקום כחלק מארץ ישראל, ומכך יוצא שגם משה זוכה להיכנס לארץ ישראל.

"..שהיה להם קנין דביקותם ברבם משה, וע"י זה לא רצו לעבור את הירדן ולהיפרד ממנו...וכוונת בני גד ובני ראובן הייתה שינתן להם ארץ סיחון ועוג בקדושת ארץ ישראל, וא"כ תתבטל הגזירה שלא יכנס משה רבינו ע"ה לארץ ישראל, כי הלא כבר נכנס לארץ סיחון ועוג שהיא ג"כ ארץ ישראל.." (בשם חידושי הרי"ם זצ"ל)

בעל ה"עטרת צבי" מביא חידוש מעניין בדבר התיישבות שבט ראובן בעבר הירדן, וצירוף חצי משבט המנשה אליו, למרות שמלכתחילה לא צוין שיש ברצון חצי שבט מנשה להתיישב בעבר הירדן המזרחי.

טענתו של "עטרת צבי" היא שממילא יעקב לא קבע נחלה עודפת, מדין בכור, לשבט ראובן בארץ ישראל לכן נראה כי הפשרה שמוצא ראובן למצבו המיוחד, היא התיישבות במקום שנכבש ע"י בני ישראל, ובכך הוא פותר שני בעיות:

א.      הוא מקבל שטח נרחב שבו הוא יוכל לממש את עצמו.

ב.      הוא מוציא את יעקב מהסבך של ".. לא יוכל לבכר את בן הבהובה על פני בן השנואה הבכור, כי לו משפט הבכורה.."

אך בכך הוא מאלץ את משה לתת משמעות ייחודית לצוואתו של יעקב: "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי.." משה מפרש זאת כך: שכפי שראובן מופרד משמעון – אחד בעבר הירדן המזרחי והאחר – שמעון בעבר הירדן המערבי. כך גם חלקו של מנשה יופרד מאפרים. חלקו ולא כולו כדי שלא יגרע מהם את מצוות ישוב הארץ. אולם המדרש רואה בצעד זה תוצאה הקשורה לעבר דווקא:

"..לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם - על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין, לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן..." (פסיקתא זוטרא, מטות,)

כאמור, חששו של משה מקבל תפנית כאשר בני ראובן ובני גד מתחייבים בפניו להצטרף למלחמת כיבוש הארץ, ואז הוא מרחיב את מנין היושבים מעבר הירדן בכך שהוא מצרף את חצי שבט מנשה. לדעת הרמב"ן משה מצרף את חצי שבט המנשה לאחר שהוא רואה שעבר הירדן המזרחי הוא שטח נרחב מאוד עבור שני השבטים, ואז הוא מציע לצרף אליהם עוד אחרים, ולכך נענים חצי שבט מנשה. מהלכיו של משה, שכללו תנאים מחמירים עם בני גד ובני ראובן, וצירוף חצי שבט מנשה משדרים לעם שיש חשיבות עליונה לארץ ישראל כערך לאומי. חשיבות זו היא גם למי שאינם יושבים עליה פיזית. בספר יהושע, מסופר שאחרי כיבוש הארץ ומילוי התחייבויות שבטי גד ראובן ומנשה, באה השעה שיהושע ימלא את התחייבות משה אליהם.

" אז יקרא יהושוע, לראובני ולגדי, ולחצי, מטה מנשה. ויאמר אליהם--אתם שמרתם, את כל-אשר ציווה אתכם משה עבד יהוה; ותשמעו בקולי, לכול אשר-ציוויתי אתכם. .. ועתה פנו ולכו לכם לאוהליכם, אל-ארץ אחוזתכם, אשר נתן לכם משה עבד יהוה, בעבר הירדן. .." (יהושע כב: א – ד)

לאחר שיהושע משלח אותם הוא מברך גם את חצי שבט המנשה שיזכו לעושר ולנכסים רבים, כמו שיש לבני ראובן ולבני גד. אך כאן חלה התפתחות מעניינת:  

 ".. וישובו וילכו בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה, מאת בני ישראל, משילה, אשר בארץ-כנען--ללכת אל-ארץ הגלעד.. ויבנו בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה שם מזבח, על-הירדן--מזבח גדול, למראה וישמעו בני-ישראל, לאמור:  הנה בנו בני-ראובן ובני-גד וחצי שבט המנשה את-המזבח, אל-מול ארץ כנען--אל-גלילות הירדן, אל-עבר בני ישראל: וישמעו, בני ישראל; וייקהלו כל-עדת בני-ישראל, שילה, לעלות עליהם, לצבא..."  (יהושע, שם, ה – יב)

התנתקותם של בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה יוצאת לפועל. הם מילאו את חלקם בהבטחה שנתנו למשה, הם נלחמו על כיבוש הארץ, עד שהעם התיישב בנחלתו. יהושע מילא את חלקו בהבטחה שניתנה להם, ושולח אותם לנחלתם אשר בעבר הירדן המזרחי. והנה הם בונים מזבח, בשעה שהבמות נאסרו. בני ישראל מפרשים את התנהגותם כקריאת תיגר על המשכן בשילו.

"..וישלחו בני-ישראל אל-בני-ראובן ואל-בני-גד, ואל-חצי שבט-מנשה--אל-ארץ הגלעד:  את-פינחס, בן-אלעזר הכוהן.  ...  ויבואו אל-בני-ראובן ואל-בני-גד, ואל-חצי שבט-מנשה, אל-ארץ הגלעד; וידברו איתם, לאמור. כה אמרו כול עדת יהוה, מה-המעל הזה אשר מעלתם באלוהי ישראל, לשוב היום, מאחרי יהוה--בבנותכם לכם מזבח, למרודכם היום ביהוה.  המעט-לנו, את-עוון פעור, אשר לא-היטהרנו ממנו, עד היום הזה; ויהי הנגף, בעדת יהוה (שם יג – יז)

תגובתם של השבטים שנחלו בארץ ישראל, מעידה כי יש קשר של אחריות וערבות הדדית בינם לבין השבטים שבעבר הירדן. לכן לא ניתן להבליג על התנהגות שיש בה סממנים של היבדלות, מה גם שבמעשיהם הם עלולים להביא אסון לכלל העם.תשובתם שני השבטים הייתה שהם עשו זאת דווקא מתוך דאגה לשלמות העם ולמען שבבוא היום דור ההמשך ירגיש שייכות לעם ישראל  אע"פ שהוא לא יושב בתחומי ארץ ישראל.

" .. ויענו בני-ראובן ובני-גד, וחצי שבט המנשה; וידברו, את-ראשי אלפי ישראל אל אלוהים יהוה.. אם-במרד ואם-במעל ביהוה.. ואם-לא מדאגה מדבר, עשינו את-זאת לאמור:  מחר, יאמרו בניכם לבנינו לאמור, מה-לכם, וליהוה אלוהי ישראל. וגבול נתן-יהוה בינינו וביניכם בני-ראובן ובני-גד, את-הירדן--אין-לכם חלק, ביהוה; והשביתו בניכם את-בנינו, לבלתי ירוא את-יהוה. ונאמר--נעשה-נא לנו, לבנות את-המזבח...כי עד הוא בינינו וביניכם, ובין דורותינו אחרינו, לעבוד את-עבודת יהוה לפניו.." (שם כב – כט)

תשובתם של אנשי עבר הירדן אכן מתקבלת ע"י נציגי בני ישראל שבארץ ישראל, בראשות פינחס הכהן ונשיאי העדה. . "..וישמע פינחס הכוהן, ונשיאי העדה וראשי אלפי ישראל אשר איתו, את-הדברים, אשר דיברו בני-ראובן ובני-גד ובני מנשה; וייטב, בעיניהם.." (שם, ל) תשובה זו מעניינת משום שהיא אקטואלית לכל דור ובוודאי לדורנו. יש מחויבות של כל יהודי לכל יהודי באשר הוא, ללא כל קשר למקום מושבו ומוצאו. ובכל זאת אנו מתפללים יום יום, שיקבץ את פזורינו מבין הגויים, ונפוצותינו יכנס מארבע כנפות תבל

שבת שלום ומבורך

אלעזר בן שושן.

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר