בס"ד

ככל היוצא מפיו יעשה – על חשיבות שמירת הלשון

פרשת מטות – תמוז תשע"א

החיים והמוות ביד הלשון, פסוק זה שגור בפיהם של רבים וטובים, אולם אין איש שלא נכשל בלשונו, גם מי שפסוק זה שגור בפיו. חז"ל לימדונו על חשיבות השתיקה באמרם "מילה בסלע שתיקה בתרי", כלומר אם הדיבור יכול להועיל, השתיקה תועיל פי שנים ויותר. פרשנים נתנו את דעתם לדברי ר' שמעון במשנה: כל ימי גדלתי[גודלתי] בין חכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" (משנה אבות). הדיבור הוא כלי התקשורת החשוב ביותר שניתן בידי האדם,  הוא יכול לקבע או לשנות את הדעה של אחרים על האדם. אבל, אומר שלמה המלך, יש פעמים שהחכמה נמצאת בשתיקה דווקא! "גם אויל מחריש חכם יחשב" או " סייג לחכמה שתיקה"

בפרשת מטות, באה חשיבות שמירת הלשון בצורה חדה ביותר, לגבי באיש נאמר:"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה:  אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ, לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה." ולעומת זאת אצל האישה נאמר שבתנאים מסוימים.יש פתח בידי אביה אם היא תחת חסותו, או בעלה, להפר את נדרה. ונשאלת השאלה מדוע, מה ההבדל בין שבועת האיש לשבועת האישה? אלא, נראה כי התורה באה לציין את חשיבות הנדר גם מההיבט של מי שמסוגלים לקיים אותו, כלומר התורה מבחינה בין מי שעומד ברשות עצמו למי שנתון תחת חסותו של האחר.

התורה מבחינה בין המונחים: נדר שבועה ואיסר – לכל אחד ממונחים אלה משמעות שונה בהתאם להתנהגות של המתחייב בהם:

נדר – התחייבות לבצע דבר מה, כגון הבאת קורבן בעקבות בקשה שהקב"ה יגונן עליו מפני סכנה המרגשת לבוא, או בעקבות הצלה מסכנה כזו.

איסר – התחייבות להימנע מדבר מה, כגון התנהגות הנזיר, שמתחייב לא לשתות יין ולא להסתפר, וכד'

שבועה – כוללת כל סוג של התחייבות, מעבר לנדר או איסר, כגון כריתת ברית בין שני אנשים המבטיחים זה לזה שלא יפגעו איש ברעהו או איש בצאצאיו של האחר.

הרמב"ם עושה הבחנה בין המושגים שבהם משתמשת התורה כדי לתאר התחייבויות שהאדם מקבל על עצמו:

"הנדר נחלק לשתי מחלוקות, החלק הראשון הוא שיאסור על עצמו דברים המותרים לו כגון שיאמר פירות מדינה פלונית אסורין עלי כל שלשים יום או לעולם... ואע"פ שאין שם שבועה כלל ולא הזכרת שם ולא כנוי, ועל זה נאמר בתורה לאסור אסר על נפשו, שיאסור על עצמו דברים המותרים...וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי איסר. והחלק השני הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו, כגון שיאמר הרי עלי להביא עולה, ועל זה נאמר בתורה ונדריך אשר תדור ונדבותיך וגו', וחלק זה הוא שאני קורא אותו נדרי הקדש.." (הרמב"ם נדרים א:א)

כלומר, גם כאשר האיש לא השתמש בלשון השבוע, עדיין הוא מחויב למלא את אשר התחייב. לכן באה התורה ואומרת: "וְאִשָּׁה כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ: וְשָׁמַע אָבִיהָ אֶת-נִדְרָהּ, וֶאֱסָרָהּ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, וְהֶחֱרִישׁ לָהּ אָבִיהָ וְקָמוּ כָּל-נְדָרֶיהָ וְכָל-אִסָּר אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ יָקוּם" כלומר, שתיקה כהודאה. אם האב או הבעל שומעים את התחייבות האישה, ולא מגיבים בדרך של שלילת ההתחייבות, הרי הם כמעידים על עצמם שהתחייבות זו מקובלת עליהם. עתה ברור גם למה התורה אומרת: "וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, כֹּל אֲשֶׁר-אָסְרָה עַל-נַפְשָׁהּ, יָקוּם עָלֶיהָ". שהרי בניגוד לקטנה שבבית אביה או לנשואה, האלמנה או הגרושה עומדות בפני עצמן לכן התחייבותן דומה להתחייבויות שהזכר מקבל על עצמו.

אולם המדרש מסייג מיד את דברי התורה, לעניין החובה למלא את כל ההתחייבויות שקיבל הנודר על עצמו, שהרי אם הוא מתחייב לבצע דבר המנוגד להלכה, כמוהו כמי שלא נדר: "יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות שקצים ורמשים, קורא אני עליו ככל היוצא מפיו יעשה?ת"ל: לאסור אסר על נפשו, לאסור את המותר ולא להתיר את האסור"  

כלומר, שלא יתחכם האדם לומר, היות והתורה אסרה עליי דבר מה, אתחייב לאכלו ע"י שבועה או נדר, באו חכמים וסייגו כל התחייבות רק במסגרת המותר ע"פ ההלכה.

שבת שלום ומבורך                                     בן שושן אלעזר