בס"ד

הנרות הללו שאנו מדליקין

פרשת מקץ, חנוכה – כסלו תשע"ב

מצוות הדלקת נרות החנוכה מסמלת את ניצחון הרוח על-פני החומר, יש בהם מסר של תקווה בכך, שמעט אור יכול לגרש חושך רב. אצל רוב התרבויות בעולם האור מסמל את השמחה. לא לחינם התואר –במאור פנים, מוצמד לאדם שמח, או לאדם חכם."חכמת אדם תאיר פניו", וכפי שאומר בעל ספר הפליאה: "..מהו אור, א"ל אור התפארת ימשוך מן החכמה ולהיות החכמה תורה רשומה, והת"ת[תלמוד תורה]-תורה שבכתב.." (ספר הפליאה - ד"ה יהי אור נתכסה אלהים בחכמה). לכן ברור מדוע האור הוא גם אחד הדברים הראשונים שנוצרו כבר ביום הראשון לבריאה."..ויאמר אלהים יהי אור.."(בראשית א:ב).

בטרם נברר על מה מצווים אנו להדליק את נרות החנוכה, ראוי לתת את הדעת לכך שבניגוד לשאר המצוות שבהן מחויב כל אדם מישראל, מצוות הדלקת נרות חנוכה יוצאת דופן בכך שהיא חלה בעיקר על – בעל הבית. או כדברי ה"ערוך השולחן":

" כבר הקשה אחד מהגדולים – מה נשתנה מצוות נר חנוכה מכל המצוות, שכל המצוות על כל אחד מישראל לעשות המצווה, ובנר חנוכה רק על בעה"ב לבדו?..." (ערוך השולחן – הלכות נר חנוכה)

לשאלה זו תשובות רבות, כגון: שכשם שבתקיעת שופר, הדגש במצווה הוא בעיקר על שמיעת התקיעה, וכשם שבקריאת מגילה, יוצאים ידי חובה גם ע"י שמיעתה, כך גם לעניין נרות החנוכה,  עיקר המצווה היא להביט באור הנרות, כדי לזכור את הניסים שנעשו לאבותינו, אמנם אנו מכוונים בעיקר לתקופת החשמונאים, אך חז"ל לימדונו שיש ללמוד מנס זה, גם על יציאת העם מתקופות שפל רבות שהיו לו במהלך כל היסטוריה. ונראה לי לומר, שיש בכך גם מימד של אתנחתא מחיי היום יום, לצורך הגיבוש המשפחתי, כך שבהתבוננות באור הנרות, נוכל גם לגלות את האור שיש בכל אחד מבני הבית, או כדברי השיר:  כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן.

הגמרא במסכת שבת שואלת "מאי חנוכה" כלומר על מה חוגגים את חג החנוכה? שאלה שלכאורה נראית מיותרת, שהרי חג החנוכה מזוהה בעיקר עם נס פך השמן, כפי שאומרת הגמרא:

 "...מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב )

למרות תשובת הגמרא, ניתן להבחין ששאלה זו מסתירה עניין עקרוני הרבה יותר - כנראה שיש מחלוקת לגבי מהותו של החג, או לגבי הנס שבגללו חוגגים את החנוכה. שהרי קביעת ימי החנוכה כימים שאסור להתענות בהם, מעידה על חשיבותם הרבה של ימים אלה. אמנם, אפשר להבין מדברי הגמרא שנס מציאת פך השמן הוא הדבר המרכזי שבגללו חוגגים את החנוכה. ואם כן, אז מדוע קבעו את חג החנוכה במשך שמונה ימים? האם בגלל שהשמן הספיק לשמונה ימים - קשה להניח, ומה אם השמן היה מספיק לחודש ימים, האם גם אז היינו חוגגים במשך חודש ימים, מסופקני! יתכן שבמקרה כזה, לכל היותר היו מסתפקים ביום אחד או יומיים. ועוד, יש לתת את הדעת לדבר נוסף שהגמרא אומרת:"...לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה..." על זאת יש להקשות - אם הדלקת הנרות במשך שמונה ימים היא על מציאת פך השמן, הרי לא מצאנו בשום מקום שאומרים הלל על נס שקשור למציאתו של פריט או חפץ כלשהו, ואפילו יהיה זה  הפריט הקדוש ביותר! אבל, אם נתבונן בספר החשמונאים, נגלה שמקור זה מקשר את מספר ימי חג החנוכה, עם חג הסוכות, כפי שמובא להלן:

"...ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה...."(ספר החשמונאים ב', י':ח-יא)

אם כך, לא מספר הימים שבהם הספיק פך השמן לדלוק הוא הסיבה העיקרית, אלא דווקא חג הסוכות. מקור זה מצביע שבשעה שהחשמונאים שחררו את ביהק"ש  מידי היוונים הם רצו לפצות על מצוות העליה לרגל שנמנעה מהם, וכיוון שכסלו קרוב יותר לסוכות מאשר לפסח, הם החליטו לחגוג את חנוכת המקדש מחדש, כמספר הימים שבהם חוגגים את חג הסוכות. ולזכר מאורע זה, "קבעום לשנה אחרת"

לעומת מקור זה, שהוא בעייתי מבחינת מספר הימים שמקדישים לחנוכת חידוש המקדש – שמונה, לעומת חנוכת המשכן – שבעה, באה הגמרא ומציינת סיבה נוספת שבגללה חוגגים את החנוכה במשך שמונה ימים:

"...ומה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה לא עשה אלא שבעה ימים? אלא בימי מלכות יוון, נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח, וסיידוהו בסיד, ותיקנו בו כלי שרת, והיו מתעסקין בו שמונה ימים...". (במגילת תענית פרק ט' ) 

טענה הגמרא, שמונת הימים הם לא לזכר הימים שחגגו את חנוכת המקדש מחדש, או בשל נס מציאת פך השמן, אלא הם בעיקר לזכר הימים שנדרשו אז, כדי לטהר את המקדש – שמונה ימים. אם כי, יש הרואים בדעה זו קשר גם לנס פך השמן, כך שכל עוד לא יכלו להפיק שמן ולטהר כליל את המקדש, הספיק פך השמן לשמונה ימים.

בין חנוכה ליציאת מצרים

נקודת מבט מעניינת יש לקשר זה שבין יציאת מצרים, לחנוכה. בני ישראל היוצאים ממצרים הם עדיין בעלי מנטאליות של  עבדים, עדיין מקננת בקרבם אימת העבד מפני האדון, לכן לא פלא שהם באים בתלונות לפני משה כאשר הם רואים את הים מלפניהם, ואת פרעה וחילו מאחריהם, הם לא יכולים – מנטאלית להילחם במצרים, אע"פ שנאמר שבני ישראל יצאו חמושים ממצרים. עתה נוכל להבין גם את התמקדות התפילה – "על הניסים" בעיקר סביב ניצחון החשמונאים, ולא סביב פך השמן. שהרי היוונים שלטו בארץ, הרבה לפני פרוץ המרד - מרגע שאלכסנדר מוקדון כובש את א"י מידי הפרסים(332 לפנה"ס) עד פרוץ המרד החשמונאי(198 לפנה"ס), חלפו יותר ממאה ושישים שנים, שבהם הוטמעה התרבות היוונית בארץ, ולא רק זאת, אלא בנוסף לכך שהיו לא מעט מתיונים, אף השפה העברית הייתה נדירה ונחלתם של מתי מעט בלבד. לכן גם כאן, בדומה למצבם של בני ישראל, הכרזת מרד על האימפריה היוונית, מעבר לפחד מפני כל אימפריה, הייתה מחייבת גם התמודדות פסיכולוגית עם זה שהוא המשעבד, אפילו אם הביא עימו את בשורת "הנאורות" – בדמות התרבות היוונית.

חג אורים שמח                                       בן שושן אלעזר