בס"ד

ולָקַח לַמִּטַּהֵר  - על הקשר בין הצרעת לאופן הטהרה

פרשת מצורע – ניסן תשע"א

בסיומו של תהליך החזרת המצורע לחברה, עליו לקחת שתי ציפורים, עץ ארז, שני תולעת[1], אזוב ומים. כל המרכיבים האלה משמשים את הכהן בתהליך טהרת המצורע מצרעתו. לשיטתו של הראב"ע הכהן הוא זה שצריך להביא את כל המרכיבים האלה, מדוע? יתכן והדבר קשור לעובדה שהוא זה אשר שלח את המצורע לבידוד, לכן הוא צריך להשתתף גם בהבאת המרכיבים לטקס הטהרה, שהרי המצורע נמצא בבידוד עד לאחר טהרתו, מה גם שבמהלך כל ימי הבידוד רק הכהן רשאי לראות את המצורע.

"..ולקח למטהר הכהן יקח משלו. וי"א המצורע יתנם.. שתי צפרים כל עוף יקרא צפור, והנה יקח כל עוף שימצא. חיות ולא מתות. טהורות שלא יקח מהטמאות. ועץ ארז ואזוב הוא הגדול וקטן במיני הצמחים..." ( אבן עזרא ויקרא יד : ד)

הראב"ע ציין כי התורה הדגישה לעניין הציפורים שיהיו: חיות, טהורות וכד' כדי לומר לך שיש משמעות לכל אחד מהמרכיבים של הטקס, שבמהלכו נשחטת ציפור אחת, כשאת שאר המרכיבים מטבילים בדם, ואז משחררים את הציפור החיה:

 "..אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: והִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה.." (ויקרא פרק יד ו:ז)

טקס זה מעורר מיד מספר שאלות, ונגע רק בחלקן: ראשית - מה טעם יש למרכיבים אלה, שנית - מדוע היה צורך בשתי ציפורים, בעוד שמשאר הדברים היה מספיק בפריט אחד? שלישית – מדוע שוחטים רק ציפור אחת, ואת השניה שולחים לחפשי?

רוב הפרשנים מציינים שהחטא העיקרי שבגללו באה הצרעת, קשור בדיבור! כגון: לשון הרע, רכילות והוצאת דיבה. הציפורים מסמלים את הדיבור, משום שקול צפצופן נשמע למרחוק. כך גם הרכילות, לשון הרע או הוצאת הדיבה, קולן הולך ומתפשט למרחוק מנגד, גם קולן של דברי חוכמה הולך ומתפשט. לכן אומר ה"כלי יקר", שתי הציפורים מסמלות את שתי המגמות המנוגדות בהתנהגות האדם, אמירת דברי חוכמה כנגד דברי הבל.

"...טעם לשני צפרים הוא, כי האדם יש לו שני מיני דיבור, אחד אסור, ואחד מצוה בו, והאסור דהיינו כלשון הרע ודוגמתו זהו הצפור שעושה מעשה פטיט השחוטה על כלי חרס על מים חיים.." (כלי יקר ויקרא יד:ד)

הציפור החיה מול הציפור המתה

 קהלת תופס את עוף השמים כבעל תכונות להעביר את הדברים הנאמרים למקומות רחוקים. בעיניו הנדידה של העוף ממקום למקום ללא  גבולות, מסמלת את קלילות העברת הדיבור ממקום למקום."...כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר.." (קהלת  י:כ). יתכן לראות בדברים אלה גם ראיה לעתיד לבוא, לתקופה שבה אפשר יהיה לקיים שידור אלחוטי לצרכים חיוביים או שלילים. כך גם העוף לא עושה הבחנה בין דברי חוכמה לדברי הבל, הוא מוליך את הקול ואת הכל. לכן הסמליות שבעניין שתי הציפורים באה לידי ביטוי בכמה אופנים:

א.      שחיטת הציפור האחת מסמלת את שחיטת לשון הרע. אך יש בה גם כדי להעיד גם על הנזק שעלול להיות מנת חלקו של החוטא בלשונו, של השומעים אותו, ואף של מושא לשון הרע – התנהגות העלולה להוביל לשפיכות דמים.

ב.      טבילת הציפור החיה בדם הציפור השחוטה ובמים, מסמלת את אפשרות הטיהור של החוטא, גם אם הוא חושב שפשעו רב כל כך, לכן באה הציפור המשוחררת להעיד שיש לו אפשרות של היטהרות ושילוח החטא ממנו והלאה.

ג.       הציפור המשוחררת, מסמלת את מי ששומר פיו ולשונו מלדבר רע,  אך פותח את פיו רק לדברי חכמה. כן גם דברים שנאמרו בחוג מצומצם, סופם שישמעו גם למרחקים, וצריך לעודד אמירות מסוג זה. בניגוד כמובן לשחיטת הציפור האחת המסמלת את הצורך למנוע את התפשטותה של לשון הרע.

ד.       סימון הציפור בדם, נועד בין היתר להבהיר, שאם הציפור תיתפס שוב לאחר שחרורה,  יש לשחררה שוב, כדי שלא יעשו בה שימוש נוסף בתהליך טהרת המצורע. אולם החזקוני מציין שיש בדם סימן לבני מינה של הצפור שיהרדוה כדי שלא תשמש שוב לתהליך טהרת המצורע

"... כדי שתהא צבועה והולכת על פני השדה ובאים בני מינה המכירים אותה ורואין שנשתנית ומתקבצים עליה והורגין אותה כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה ורחמנא אמר וכפר עליו ולא על אחר...." (חזקוני ויקרא יד ו:ו)

רבינו בחיי מדמה את שילוח הציפור החיה ע"פ השדה, לשילוח השעיר לעזאזאל המדברה ביום הכיפורים, לשניהם יש תפקיד של כפרה. השעיר מכפר על ציבור, הציפור על היחיד – המצורע.

"..כי הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היה משלח לפורחות השדה, והם כת המשחיתים למטה ממדרגת שר המדבר המקבל שוחד ביום הכפורים, והיא נושאת עונות המצורע כענין השעיר המשתלח לעזאזל המדברה,.." (רבינו בחיי ויקרא יד:ז)

 הארז מול שני התולעת והאזוב

החטא העיקרי המוזכר במצורע, הוא לשון הרע, אולם נגזרים ממנו גם חטאים אחרים, כדברי הכלי יקר:

".. שעיקר הצרעת בא על שלוש עבירות...והם לשון הרע וגסות הרוח וחמדת הממון. ועל פי זה נוכל לומר שהצפרים מכפרין על שלושתן..." (כלי יקר ויקרא יד:ד)

לצד הצורך שיש בציפורים כדי לכפר על החטא, עדיין יש צורך גם ללמד מוסר את המצורע, כדי שיתרחק מהחטא שהיה בידו. כאן בא תפקידם של הארז האזוב ושני התולעת. כיצד? הארז – מסמל חוזק, גאווה ועזות המצח. מסופר על עוזיהו שהתחזקותו הצבאית והפיתוח שעשה בחומות העיר, גרמו לכך ששמו יצא למרחוק. דבר זה הכניס בליבו את חטא היוהרה והגאווה, עד כדי כך  שרצה להקטיר במקום הכהנים,

"..וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת: וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַה' שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל: וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַיקֹוָק כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵיְקֹוָק אֱלֹהִים.." (דברי הימים ב  כו:טז-יח)

עוזיהו מוזהר מפני התוצאות שעלולות להיות במעשה זה ואף מסולק ע"י הכהנים מהמקדש, אך גאוותו ועזות מצחו מעוותים את שיקול דעתו. לכן תגובתו לדרישת הכהנים הייתה: "..וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְקֹוָק מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.." (דברי הימים ב  כו:יט). הצרעת כאן היא תוצאה ישירה של עזות מצח, שהרי עזיהו לא ממשפחת הכהנים, ועל כן אין לו להיכנס למקדש לצורך עבודת ההקטרה או הקרבנות.אחד הדברים שדברי הימים מדגיש, הוא "..וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִפְלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק.." (דברי הימים ב כו:טו ), נראה שכתוב זה בא  רוצה להצביע על הקשר שבין לשון הרע שיוצא למרחוק, לבין היוהרה והגאווה שגם שמעם יוצא למרחוק. לכן אומר רש"י:

"..ועץ ארז - לפי שהנגעים באין על גסות הרוח: ושני תולעת ואזב - מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב.." (רש"י ויקרא פרק יד:ד)

כנגד הארז המסמל את הגאווה, באה התורה ומצווה על המצורע להביא גם סממנים של שפלות, לכן נאמר שייקח גם אזוב ושני תולעת, שהם הניגוד של הגאווה. רק כאשר החוטא יברח לצד המנוגד ביותר לגאווה, הוא יוכל להירפא ממנה.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר