בס"ד

חג המימונה – כל דיכפין ייתא ויכול

שבעי של פסח – תש"ע

ליל הסדר של כל שנה נפתח באמירה: "..כל דיכפין ייתא ויכול.." – כל מי שרעב יבוא ויאכל. אולם חג הפסח הוא אחד החגים שלאדם דתי קשה להתארח או לארח בו, לא בגלל הטורח הרב שיש בדבר אלא בעיקר לאור ההגבלות החמורות שיש בענייני האוכל. מנהגים רבים יש לא רק בין העדות השונות, אלא אפילו בתוך העדות עצמן, יש מי שלא אוכל קטניות בחג הפסח, יש מי שלא אוכל אורז אך אוכל קטניות טריות, יש מי שאוכל רק מה שמותר מבחינת ההלכה, אך אסור מבחינת מנהג האבותיו, וכד'. למעשה קשה באמת לקיים את האמרה שבה פותחת ההגדה של פסח, אלא אם כן מי שרעב לא משגיח על ההבדלים בין המנהגים השונים.

פועל יוצא של ההגבלות הוא שבמשך שבוע החג נמנעו רבים מיהודי צפון אפריקה מלהיכנס זה לביתו של זה. לכן נראה כי המסורת של הדלת הפתוחה בסיום הפסח היא מעין הכרזה כי כל אחד רצה לקיים את הציווי של ההגדה, ופותח את דלתו לרווחה בפני המבקרים הרבים מקרב שכניו וקרובי משפחתו.

אחד המאפיינים של חג זה – הוא כאמור הדלת הפתוח לכל. בליל זה נהגנו ללכת לבקר קרובי משפחה וחברים עד השעות הקטנות של הלילה, כאשר אנו מברכים ומתברכים בברכה המסורתית " תרבחו ותסעדו" ברכה שמשמעה הוא מזל והצלחה. אחד מזיכרונות הילדות שלי הוא – מיד עם החזרה מביה"כ, במוצאי חג הפסח, היו ילדי השכונה לוקחים שקיות ועוברים בין בתי השכונה כשהם שרים בקול :  " הלילה מימונה ומברכא מסעודה " כלומר הלילה הוא ליל המימונה ומזל טוב. כל בית שהילדים היו מגעים אליו, היה בעל הבית מכבד אותם בממתקים ועוגיות שהיו על השולחן, בסיומו של הערב היו כל הילדים חוזרים לביתם עמוסים בשקיות המלאות כל טוב במיני מתיקה.

מקורות המנהג.

לחג המימונה יש מספר מקורות, אם כי קשה מאוד להתחקות אחר המקור הקדום ביותר. יותר מכך נראה כי עם הזמן יש מעין איחוד של מספר מקורות. ננסה להתחקות אחר מספר מקורת להיווצרותו של חג המימונה.

א.      מימונה – מלשון אמונה מובא בהגדה לתרגום מרוקאי שחוברה ע"י דוד אסאבג, כי מקור מהשם מימונה משמעו אמונה. ע"פ המדרש חודש ניסן הוא חודש הגאולה,ע"פ הנאמר בגמרא: ".. בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.." (ראש השנה י:ב) ולכן המסורת מכוונת לכך שהגאולה תהיה בסמיכות לחג הפסח, אולם למרות שחג הפסח נגמר, והגאולה טרם באה, אין בה כדי להמעיט מכך שהיא בו תבוא. לכן מיד עם צאת הפסח יוצאים בהכרזה כי לישועתך קיוויתי ה'.

ב.      מימונה – ע"ש מימון אביו של הרמב"מ. למקור זה יש שתי גרסאות, האחת אומרת שתאירך פטירתו של אביו של הרמב"ם – מימון, הוא בצאת חג הפסח, ומכיוון שצדיקים במיתתן נקראים חיים, נוהגים לעשות הילולה לכבודם, ביום היארציאת (תאריך המציין את יום המיתה) שלהם. גירסא אחרת, אותה שמעתי בילדותי בבית אבא. מיוחסת גם היא לרב מימון אומרת, שהייתה מזימה של קיצונים ערבים לחבל בטיב היחסים בין היהודים לערבים, ע"י כך שהם ירעילו את החמץ, שהיו הערבים נוהגים להביא ליהודים מיד בצאת הפסח, שכלל בין הייתר קמח על – מנת שיוכלו להכין את המופלטות ולסמן בכך כי מותר כבר לאכול חמץ. הדבר נודע לרב מימון שהזהיר את היהודים, ובכך נמנע אסון כבד. לכן מציינים את הדבר כל צאת חג הפסח.

ג.       מימונה – אמונה שהיבול יהיה מבורך. המשנה אומרת:

"בארבעה פרקים העולם נידון:  בפסח, על התבואה.  בעצרת, על פירות האילן.  בראש השנה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני ...ובחג, נידונים על המים" (משנה, ראש השנה א:ב)

חודש ניסן שהוא החודש הראשון ע"פ התורה, מסמן התחדשות, ולכן נהגו לחגוג את בוא באביב בסיומו של פסח ע"י הבאת שיבולים לשולחן המימונה, ונהגו להכות בהם את  על גב האורחים ולברך אותם בברכת "ויתן לך האלוהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש." (בראשית כז:כח). בנוסף נהגו גם לשים דגים כסימן לפריה ורביה, וכנגד עין הרע,שאינה שולטת בדגים.

ד.       מימונה -  ברכה בממון, בספר "חגים ומועדים" לרב לייב יהודה בן אברהם, הוא מציין כי במסעותיו של רבי ישראל יוסף בנימין, שהיה מסייר בארצות עולם, מעיד כי יהודי מרוקו הבהירו לו כי השם חג המימונה הוא על שם שני אנשים אמידים שהצליחו בעסקיהם, וחג המימונה מזכירים אותם כברכה להצלחה.

ה.      מימונה -  מזל טוב. נראה כי אחד ממקורות המימונה הוא דווקא חג החנוכה. הרב משאש בספרו אוצר המכתבים מעיד כי היה מנהג בימי החנוכה לעבור בין הבתים ולאסוף מצרכים עבור ה"מלמד" שהיה בחדר וכל פרנסתו נשענה על רצונם הטוב של ההורים לבן שבא לחדר. תוך כדי המעבר בין הבתים, הילדים היו שרים

מימנא, מימנא, מולאת אדאר שמימנא

עטיוואנה חפיפנה, חפיפנה זרע, וקטנייה וטחינה

תרגום: מזל טוב, מזל טוב, בעלת הבית השמנה (אישה שמנה נחשבה לדבר טוב)

תני לנו חופן, חופן חיטים, קמח וקטניות.

נראה כי מנהג זה עבר גלגולים שונים בגלל שבפסח לא ניתן לדרוש את הקטניות הקמח והחיטים מפאת איסור החמץ, ולכן עם צאת חג הפסח יכלו לדאוג שוב לרווחתו של ה"מלמד" ומכאן ערב זה קיבל כנראה את שמו - המימונה.  

תרבחו ותסעדו

בן שושן אלעזר