בס"ד

פרשת משפטים

שבט תש"ע

פרשת משפטים מפגישה אותנו עם מקבץ החוקים החברתיים הנחוצים כדי לקיים חברה תקינה. ומעניין כי הפרשה פותחת מיד בחוקי העבד העברי. מדוע?  וכי היא  לא יכלה לפתוח קובץ זה בציווים אחרים? אלא רצתה התורה ללמדנו מוסר השכל, כפי שקב"ה מתחיל את עשרת הדברות, המהוות את המסד ליחסים בין האדם למקום, בהקשר להיותנו עבדים במצרים, כך רצה התורה להעביר לנו גם את התחושה כי למרות שיצאנו לחופשי, אנו עדיין כבולים למסגרת של חוקים, אשר דווקא הם מהווים את האמצעי הגדול ביותר של תחושת השחרור. לשיטתו של הרמב"ן, סדרת הצווים שמופיעים בפרשה זו, נפתחת בדיני עבד עברי משום שצווי זה כולל בתוכו גם אמונה בבריאת העולם ע"י ה'.

"..כי תקנה עבד עברי - התחיל המשפט הראשון בעבד עברי, מפני שיש בשילוח העבד בשנה השביעית זכר ליציאת מצרים הנזכר בדבור הראשון... ויש בה עוד זכר למעשה בראשית כשבת, כי השנה השביעית לעבד שבתון ממלאכת אדוניו כיום השביעי... ולכן המצוה הזאת ראויה להקדים אותה שהיא נכבדת מאד, רומזת דברים גדולים במעשה בראשית.." ( רמב"ן שמות פרק כא פסוק ב )

נראה כי העובדה שחוקים חברתיים ניתנו ע"י האל, יש בה כדי לומר שקיימת מגבלה על האדם ועל חופש הפעולה שלו לחוקק חוקים, שהרי כל חוק שנחקק בידי אדם יש בו מימד של נגיעה אישית. עם זאת המקרא לא מבטל כמובן חקיקה חברתית ע"י האדם. מה מאפיין את החוקים האלה ואכיפתם. נראה כי היינו אומרים כי בכל מקרה ייקוב הדין את ההר! כלומר יש למלא את החוק ככתבו וכלשונו, דבר שהיה מאלץ דיינים להיות נוקשים ומוגבלים בשיקולי הכרעת הדין שלהם. אולם כאשר מתבוננים בספרות חז"ל רואים כי הדבר לא פשוט כפי שהוא נראה מלכתחילה. חז"ל מתלבטים רבות האם יש מצווה להגיע לפשרה. או לנהוג  ע"פ החוק כפי שהוא. עדות לכך מוצאים במספר סיפורים המובאים בגמרא.

"..רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: חייב להחזיר. - תרתי? - אמר ליה: לפנים משורת הדין..." (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כד עמוד ב )

תרגום: רב יהודה היה מהלך אחר רב שמואל בשוק, שאל רב יהודה את מר שמואל, אדם מצא כאן ארנק מב דינו, עונה לו מר שמואל, האבדה של המוצא. מקשה רב יהודה ואומר: בא בעל האבדה ונתן סימנים כי היא שייכת לו, אומר לו מר שמואל חייב להחזיר, תמהה רב יהודה, ואמר למר שמואל שיש סתירה בדבריו, אומר מר שמואל שחיוב זה הוא לפנים משורת הדין.

שאלתו של ר' יהודה את מר שמואל נבעה מהעובדה שבמקום הומה אדם, בעל האבידה מתייאש מכך שהאבידה תוחזר לו ע"י המוצא, לכן האבידה בחזקת הפקר, ונובע מכל שמלכתחילה אין חובה להחזיר את האבדה. אולם אם בא בעל האבדה ונתן בה סימנים, המוצא צריך להחזיר את האבידה, לפנים משורת הדין. והגמרא מעידה כי מר שמואל למד זאת מהתנהגותו של אביו שהחזיר חמורים שמצא במדבר לבעליהם לאחר כשנה.לעומת זאת מתארת הגמרא התרחשות דומה בין רבא לרב נחמן,

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, אמר ליה: מצא כאן ארנקי מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. בא ישראל ונתן בה סימן מהו? - אמר ליה: הרי אלו שלו. - והלא עומד וצווח! - נעשה כצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים.

תרגום: רבא היה הולך אחר רב נחמן בשוק של עורות. שאל רבא את רב נחמן, אדם מצא כאן ארנק מה דינו, עונה לו רב נחמן, האבדה של המוצא. מקשה רבא ואומר: בא בעל האבדה ונתן סימנים כי היא שייכת לו, אמר לו רב נחמן, בכל זאת הרי אלו שלו (לא חייב להחזיר) אומר רבא האדם בוכה ומתחנן שיחזירו לו את האבידה, תשובת רב נחמן נעשה כצווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים. מלמדת כי גם לפנים משורת הדין אין חובה להחזיר את האבדה במקרה זה. מדוע, מה היא נקודת המבט של רב נחמן לעומת מר שמואל? נראה כי מר שמואל ורב נחמן מייצגים גישות שונות בהקשר לחוק ומיצוי הדין. שהרי קיים מתח בין הצורך לקיים את הדין כפשוטו, גם אם זה נוגע לחלשים שבחברה, עד כדי כך שהתורה הזהירה "..ודל לא תהדר בריבו.." מול הצורך להגיע מידי פעם גם לפשרה ואולי אפילו לתת לה עדיפות כמשתמע מדברי הגמרא:

"... דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה... ולא עבדו [עשו] לפנים משורת הדין..." (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף ל עמוד ב )

ואכן מצאנו חכמים שניסו בכל דרך לשפוט ע"פ תפיסתם החברתית ואמונתם כי בכל משפט יש נוכחות אלוהית, המצפה לעשיית דין אמת, אולם בתוך דין האמת יש לכלול גם את מידת הפשרה כפי שהוא נראית בעיני הדיין, הד לדבר מצאנו בירושלמי:

"..רבי יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי אמרו ליה על מנת שתדיננו דין תורה אמר לון אני איני יודע דין תורה .. מקבלין עליכון מה דנא. .. רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה אמר ליה הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי' ולא לפני עקיבה בן יוסף.." (תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק א דף יח טור א /ה"א )

תרגום: שני אנשים באו לפני רא' יוסי בר חלפתא, ובקשו ממנו ידון אותם ע"פ די תורה. אמר להם כי אינו יודע דין תורה,..האם תקבלו עליכם את הדין שאפסוק?.. רבי עקיבה כאשר היו באים אדם לידון בפניו היה אומר להם: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני יי' ולא לפני עקיבה בן יוסף.."

נשאלת השאלה, וכי ר' יוסי בר חלפתא ורבי עקיבא לא היו יודעים דין תורה, אלא הצורך לדין דין אמת וצדק לא תמיד בר מימוש, ויותר מכך כאשר קשה להכריע דין ויש לעשות פשרה, תמיד יש צד מרוויח וצד ניזוק, לכן שניהם רצו להרחיק עצמם מהדין ומאפשרות של עיות דין, אלא אם כן הדבר מוסכם ע"י שני בעלי הדין.מדרש האגדה מביא ראיה לצורך בפשרה מנוטריקון "המשפטים" : "..ואלה המשפטים. נוטריקון ה' הדיינים. מ' מצווים. ש' שיעשו, פ' פשרה, ט' טרם, י' יעשו, מ' משפט: (מדרש אגדה (בובר) שמות פרק כא ד"ה [א] ואלה המשפטים )

כלומר יש מקום לפשרה אפילו בעניין החוק, כל עוד הדבר לא מגיע לבית – הדין. אולם כאשר השופט יושב בדין, חייב הוא לנהוג ע"פ החוק ללא משוא פנים.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר