בס"ד

בין ספירה, מניה, פקידה ונשיאה

אחת הפעולות הראשוניות בתולדות האנושות היא פעולת הספירה. הצורך לדעת כמות או מידה, חייבה את האדם לפתח שיטות ספירה שונות, כחלק מהצורך הקיומי שלו. יש שנהגו לבצע ספירה לאחור, לקראת אירוע משמעותי[1]. ויש שנהגו לספור בסדר עולה, כגון מי שמעוניין לדעת כמות של דבר מה או מספרם של אנשים וכד'. ויש מי שסופר כדי לדעת כמה צבר ומתוך כך להסיק על השאר, החוכמה היא כמובן להתאים את הספירה לצורך העניין. כגון דברי המדרש:

"...הטפש אומר מי יכול ללמוד התורה שבלב רבי?, והפקח אומר: והוא - לא מאחר למדה? הריני לומד היום שתי הלכות ושתים למחר עד שאני למד התורה של חכם זה.." (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ה)

החכם לוקח את שיטת הספירה כלפי מעלה כדי להתבונן כמה כבר השיג, לעומתו הטיפש, מסתכל על כמות החומר ומיד מתייאש. אך התורה מלמדת אותנו שלא כל שיטה נכונה כל הזמן. כגון האגדה על הבחור הצנום שהצליח לטפס לראשו של עמוד גבוהה, במקום בו נכשלו גברתנים שניסו לפניו, לשאלת האנשים שתמהו על הצלחתו, הוא ענה: התבננתי בכל מי שניסה לפני, ומצאתי מכנה משותף לכולם - הם התבוננו כלפי מטה ונבהלו מהגובה הרב שאליו הגיעו לכן הם בחרו לרדת או נפלו מפחד הגבהים שאחז בהם, אני הסתכלתי כלפי מעלה וחשבתי כל הזמן עוד כמה גובה עלי לעבור. אכן כל דבר לגופו של עניין.

ספר במדבר המכונה גם חומש הפקודים – בשל שני המפקדים שמוזכרים בספר, האחד מיד בתחילתו והשני לקראת סופו - בערבות מואב, נקרא תמיד בסמוך לחג השבועות: "ולעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת" (שו"ע או"ח, סי' תכ"ח, ס"ד) - פרשת נשא, השניה שבספר תיקרא תמיד אחרי חג השבועות, ממשיכה את עניין הפקידה שהתחילה פרשת במדבר.

המקרא בוחר את הביטוי הלשוני לצוות על ספירה במונחים משתנים – מנה, ספור, פקוד, נשוא ואף למוד. נראה שלא לחינם הוא עובר בין לשונות אלה, לכל אחד מהם יש משמעות שונה לגבי האובייקט הנספר. לפעמים באים חלק מהביטויים אף לאותו אובייקט עצמו, כפי שמצאנו אצל דוד: ".. וַיּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה: וַיּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם..."[2] (שמואל ב כד:א-ב)

על עניין הפקידה

פרשן התורה – המלבי"ם[3], מנסה לעמוד על ההבדלים הלשונים של ביטוי הספירה השונים שמופיעים במקרא וכך הוא אומר:

"...בשנבדיל תחלה בין ארבע לשונות נרדפים שבאו על המנין...שהם - מנה פקד ספר. ועוד ישמש בפעל נשא...ואומר כי פעל ספר בא על הספירה בעצמה, שסופר אחד שנים שלשה, כמו וספרה לה שבעת ימים (ויקרא טו, כח), וספרתם לכם ממחרת השבת (שם כג, טו), שע"ז לא יצדק רק לשון ספירה שסופר הימים. ופעל פקד בא על סכום המנין, אחר שספר הפרטים ויאמר סך הכל כך וכך ישמש בלשון פקד, וירמוז ג"כ אל תכלית הספירה, למשל מלך הסופר חיילותיו לדעת סכומם, הוא פוקד על ענינם, מי ילך למלחמה וכמה ילכו.."( מלבי"ם שמואל ב פרק כד)

נראה שההבדל העיקרי בין ספר לפקד, נעוץ בתכלית הספירה כפי שטוען המלבי"ם, כלומר, כל פעולת ספירה סתמית היא פעולה שאין בה מיקוד מהפן האישי, אלא פעולה טכנית גרידא, בעוד שכשמשתמשים בפכל פקד,  מבקשים להתייחס גם לפרט בתוך הקבוצה, הפרט הוא לא רק מספר אלא מרכיב בעל משמעות בסכום הכולל. כדברי הרמב"ן:

"..ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם.." (רמב"ן במדבר א:ב)

הפעל פקד בא להצביע לא רק על חשיבות הנפקד, אלא שהוא יכול לבא גם בפן חיובי וגם בפן השלילי, כדברי האברבנאל:

"...וזה וה' פקד את שרה שהשגיח בענינה ומה שיעד לה ולפי שיש פקידה לטובה ופקידה לרעה כמו שאמר וביום פקדי ופקדתי הוצרך לפרש כאן שפקידת שרה היתה כשעשה ה' לה כאשר דבר כשנתן לה הבן אשר יעדה בו.." (אברבנאל בראשית פרק כא)

וכך גם, כאשר הולכים מנחמים אבלים אנו משתמשים במונח פקידה – פקידת שבועו (בתוך שבעת ימי האבילות) פקידת חודשו (בתוך החודש) וכן פקידת שנתו (בתוך הנשנה). מכאן נגזר גם לפקוד = לבקר. ולהבדיל, מפקד פוקד את חייליו, הוא רואה חשיבות בכל אחד, כדי שמבחינתו איש לא יפקד, לא יחסר במיניין הכולל. מצאנו גם פקידה במשמעות של עשיה, על הפסוק "... וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר.." (בראשית כא:א) אומר הכלי יקר[4]:

"...ומה שנקט כאן לשון פקידה וכאן לשון עשיה, כבר בארנו למעלה בפרשת וירא (בראשית כא א) בפסוק וה' פקד את שרה ההבדל שבין פקידה לעשיה שיש יותר ממשות בעשיה מבפקידה, ולעולם מדה טובה מרובה לכך אמר בעונש לשון פקידה דהיינו רק זכירה בעלמא אבל במדה טובה אמר ועושה חסד עשיה ממש.." (כלי יקר שמות פרק כ)

למנות – דברים שידועים בשלמותם.

כאשר יש שימוש בפועל מנה, מתכוונים בדרך כלל לבדוק שלא חסר ממספר שלם, כגון רועה המונה את צאנו: "... עד תַּעֲברְנָה הַצּאן עַל יְדֵי מוֹנֶה.." (ירמיהו לג:יג)  או לחילופון לבדוק אם נתווספו על המניין הקודם. אם כי מצאנו במקרא, שמונים גם דבר שמספרו אינסופי, כגון: מספר הכוכבים או עפר הארץ, כפי שממשיך המלבי"ם בדבריו:

"...פעל מנה בא גם על דבר שכבר יודע מספרו ומונה לדעת אם לא חסר ממה שהיה, כמ"ש עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה (ירמי' לג, יג), לדעת אם חסר מהם, למנות ימינו כן הודע (תהלים צ, יב), וחסרון לא יוכל להמנות (קהלת א, טו), מונה מספר לככבים (תהלים קמז, ד), ר"ל שמונה שלא יחסר מספרם לעולם, ואמר (בראשית יג, טז) אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי העפר לא יצוייר בו המינוי, שאם יוקח אבק דק מן העפר ישאר בשלימותו כמו שהיה, וכן ישראל כשיחסר מהם יתמלא תיכף, ועז"א (במדבר כג, י) מי מנה עפר יעקב ומספר את רובע ישראל, תפס מינוי אצל עפר..." (מלבי"ם שם)

נשוא – מציין חשיבות של הנמנה

כאשר התורה רוצה להצביע על חשיבות של הערך הנמנה היא משתמשת בפעל נשא, כך בספירת בני ישראל וכך בספירת שבט לוי. בדרך כלל מצטרף לפעל נשא גם הפעל פקד כדי להביא את מספרם של השבטים, לצורך התארגנות העם לקראת המשך המסעות במדבר:

"...ופעל נשא בא על הפקידה שיש בו נשיאות וחשיבות, כמו ראש אנשי המלחמה שישא ראשו שהוא איש גבור ומצביא המלחמה, וכן במדרש במדבר פ"ד (במ"ר ד, יב), אינו אומר פוקד אלא נשא לשון נשיאות וחשיבות. עפ"י הקדמה זו נבוא אל הביאור, הנה תראה שבמנין של חומש הפקודים וערבות מואב לא השתמש לא בפעל מנה (כי לא היה הכונה לדעת אם חסר מהם), ולא בפעל ספר, כי לא היה כונתו הספירה מצד עצמה, רק בפעל פקד ובפעל נשא, שמצד שהיה במנין זה התנשאות וחשיבות אמר פעל נשא, ומצד שתכליתו היה לדעת הסכום הכולל אמר פקד..." (מלבי"ם שם)  

המספר הכללי הוא בעל חשיבות לגבי הסופר, לא חשיבות חומרית אלא בעיקר חשיבות רוחנית, או כזו שבאה להצביע על מעמדה של הקבוצה הנמנית.

שבת שלום ומבורך                  בן שושן אלעזר