בס"ד

הנזיר – קדוש או חוטא?

פרשת נשוא – סיון תש"ע

התורה בפרשת נשוא מפגישה אותנו עם תופעת הנזירות, תופעה שבה האדם מחליט מרצונו החופשי לקבל על עצמו מגבלות מעבר למה שכל אדם אחר מצווה. אולם להחלטה זו יש תוצאה של הגבלות שהתורה מחילה על הנזיר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱ-לֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה'..." (במדבר ו: א – ז)

אם נתבונן בהגבלות שהתורה מצביה בפני הנזיר, נראה שהן חופפות במידה רבה למגבלות שחלות על הכהן: איסור שתית יין, איסור היטמאות למת, איסור גילוח שער ראשו ועוד. הגבלות אלה מקנות לו את התואר קדוש! ואף משווה אותו לכהן גדול בכל ימי ניזרו. לכאורה היינו אומרים שהתורה מסתכלת באור חיובי על מי שבוחר בתהליך הנזירות, אולם כאשר מתבוננים בתהליך סיום הנזירות, רואים כי יש התייחסות נוספת ומנוגדת לנזיר :

וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: (שם ח-י)

תהליך הסיום מראה שיש כאן התייחסות לנזיר כאל חוטא, שהרי הוא מצווה להביא קורבן חטאת. מדוע? מה חטאו של הנזיר בכך שהוא רצה להיות קדוש יותר, שהרי התורה עצמה מכנה אותו בתואר זה? קושי זה לא נעלם כמובן מעיני חכמי הגמרא. ר' אליעזר הקפר, מציין שהאיש אומנם זיכך את גופו, אך יש כאן חטא לנפש האדם.    

"..ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה ת"ל: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, וק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! והא בנזיר טמא כתיב, ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן! קסבר ר' אלעזר הקפר: נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא..." (תלמוד בבלי מסכת נזיר דף יט עמוד א)

לשיטתו של ר' אלעזר הקפר הסיגוף הוא דבר גרוע. ואין סתירה בין כך שגופו של הנזיר  מזדכך ונהיה במעמד של קדוש. לעצם העובדה שהתורה גם אומרת 'מאשר חטא על הנפש'. כלומר עיקר הסבל של הנזיר הוא לנפש. ובייחוד אם הנזיר נטמא למת, דבר שמחייב אותו להתחיל מחדש את ימי הנזירות, ופועל יוצא מכך שהוא מסתגף זמן רב יותר, וגורם לנפשו סבל רב יותר. הרמב"ם בהלכות דעות מציין סיבות נוספות, שעיקרן הוא שיש בנזירות מידה של התנשאות, בעיקר לאור העובדה שהאדם גוזר על עצמו גזירות שהתורה לא צוותה עליו. יותר מכך דרך הנזירות היא דרך הזרה ליהדות, לכן היא מאפיינת דווקא את כהני הגויים כפי שאומר הרמב"ם בהלכות דעות:

"..שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין .. כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'.... לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד... כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים...ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם?' (רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א)

   עם זאת חשוב לציין שרמב"ם בהלכות נדרים לא פסל לחלוטין את הנזירות. יש מצבים שהנזירות היא דבר מתבקש ואף רצוי, כגון כאשר היא באה לתקן מידה לא רצויה שהאדם דבק בה. מידה שאין בה איסור מפורש, אך יש בה גנאי.

"..מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים 'נדרים סייג לפרישות..." (הלכות נדרים פרק יג הלכה כג )

למרות האמור לעיל, הרמב"ם מציע לנהוג גם כאן במשנה זהירות, ומציע לנסות לתקן את המידות ללא צורך בנדר או נזירות

"..ואע"פ שהן עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר..." ( רמב"ם שם)

כיצד כל זה מתיישב עם מאמר המשנה בפרקי אבות, מאמר המחייב דרך חיים של הסתפקות במועט וסיגוף. 

"...כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא..." (משנה מסכת אבות פרק ו משנה ד)

 נראה כי משנה זו מדברת על החיוב בקיום תורה גם מתוך קשיי היום – יום, כפי שטוען ר' עובדיה מברטנורה, והיא לא מציגה את האידיאל, אלא את הדרך שתוביל לבסוף ליכולת שכלית והבנה טובה יותר של הנלמד, שהרי המשנה גם אומרת:".. כל מי שמקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר..". כלומר תכלית קיום תורה ומצוות אינה ההסתגפות לשם הסתגפות, אלא רק כחלק מתהליך שיכול לעזור לאדם להגיע להזדככות גדולה יותר, אך חשוב להדגיש כי תהליך זה לא מתאים לכל מי שחפץ בכך, אלא רק ליחידי סגולה, כפי שמעידה הגמרא:

"...אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד, שבא אלי מן הדרום יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי: רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: ריקה! מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל, עליך הכתוב אומר: [במדבר ו] איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'..." (נזיר דף ד עמוד ב (

שמעון הצדיק שהיה כהן גדול מעיד על עצמו שמימיו לא אכל אשם נזיר, כלומר קרבן שהביא הנזיר ביום סיום נזירותו. סביר להניח שצעד זה לא היה משום שהנזירות לא הייתה קיימת בישראל בתקופת בית שני, אלא בעיקר בגלל יחסו השלילי של שמעון הצדיק לתופעת הנזירות, תופעה שיש בה היבדלות. אולם כאשר הוא רואה צעיר שכל נזירותו היא לשם שמים ולא כדי להתנשא ולהתגאות בצדיקותו בפני העם, הוא רואה זאת בחיוב, ואף חורג ממנהגו לגבי הנזירות ומברך אותו על כך. הגמרא מספר על שמעון בן עזאי שהיה תנא בדור השלישי של התנאים שהיה דורש בשבח ובחובת האדם להתחתן ולהביא ילדים:

דרש בן עזאי כל מי שהוא מבטל פריה ורביה מעלה עליו הכתוב כאלו שופך דמים וממעט את הדמות. מאי טעמיה? שופך דם האדם מפני מה כי בצלם אלהים ומה כתיב אחריו ואתם פרו ורבו, א"ל ר"א בן עזריה נאים דברים היוצאים מפי עושיהן, בן עזאי נאה דורש ולא נאה מקיים, א"ל אני לפי שחשקה נפשי בתורה, אבל יתקיים העולם באחרים. (יבמות סג ב )

צריך לזכור שבן עזאי, היה חברו ותלמידו של ר' עקיבא, שהוא עצמו התחתן בגיל מאוחר עם רחל בתו של כלבא שבוע, ואשר ע"פ האגדה, הוא עזב אותה לצורך לימוד תורה למשך תקופה של כעשרים וארבע שנים. כלומר יש כאן תופעה של יחידי סגולה המתנזרים במודע אף ממצווה מפורשת בתורה - פריה ורביה. וכשחכמים מעירים לבן עזאי: אתה נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר להם: "ומה אעשה ונפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" כלומר הקיום החומרי של העולם יכול להיות ע"י אחרים, אולם אני דואג לקיומו הרוחני של העולם. מעניינת כאן דעתו של הרמב"ם שפוסק: שמי שנפשו חשקה בתורה כבן עזאי ונדבק בה כל ימי חייו ולא נשא בשל כך אשה, אין בידיו עוון. אולם מוסיף הרמב"ם ואומר:"לכתחילה לא יעשה כן" (ספר נשים, הלכות אישות פר' טו ה"ג).

לסיכום: ראוי להביא כאן את דברי קהלת, הנכונים לכל תחום בחיי האדם, ובוודאי נכונים לענייני נדרים ונזירות:

"..אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם.."  ( קהלת פרק ז פסוקים טו – טז)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר