בס"ד

כנגד ארבעה בנים

ערב פסח - ניסן תשע"ב

חז"ל אמרו שהתורה ניתנה לבני ישראל בזכות הבנים, הם הערבים לקיום התורה ולהמשך המסורת. ואכן המוטיב המרכזי של ההגדה הוא שיתוף הבנים, ארבעה במספר. זאת כנראה הסיבה שהמספר ארבע חוזר על עצמו מספר פעמים בהגדה[1].

הצורך להעביר את המורשת מדור לדור בא לידי ביטוי בשני מישורים:

א.      חובת הבן להתעניין במורשת אבותיו - "..זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.."(דברים לב:ז). כלומר לימוד ההיסטוריה והמורשת של העם, אינה בגדר זכות בלבד, אלא חובה היא על כל אחד ואחת.

ב.      חובת האב להעביר את המורשת לבן – "..כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.." (דברים פרק ו:כ). האב צריך להיות מוכן ולעודד את התעניינות הבן במורשת אבותיו. לכן התורה אומרת: "..וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.." (שם, כא), אל תתבייש בכך שהיו ימים שהייתה בשפל, אדרבא, עובדה זאת יש בה כדי לעודד את העם בשעת משבר, כך שעם שחווה עבדות כל כך ארוכה, הפך בסופו של דבר לעם סגולה.

כנגד ארבעה בנים

חז"ל זיהו ארבעה טיפוסים שונים של בנים[2], ע"פ ארבע תכונות המאפיינות את התייחסותם של הבנים למורשת אבות: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה" אומר מסדר ההגדה. בכך הוא מעביר מסר מאוד חשוב. ברגע זה שכולם מסבים סביב השולחן האב מכריז, כולם בנים, את כולם צריך, את כולם חובה לעניין, אסור לוותר אפילו על הרשע – גם הוא בן רצוי. יותר מכך הבית היהודי זקוק לכולם ומקרב את כולם. אפשר לומר שהמוטיב המרכזי החוזר על עצמו הן בקרבן הפסח, והן סביב סיפור ההגדה, הוא הבית היהודי[3]: לכן המטרה המרכזית בשעה זו היא צמצום הפערים בין הבנים. ואכן התורה בספר שמות שמה דגש רב על הבית והנלווים אליו.

".. בֶּעָשׂר לַחדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבת שֶׂה לַבָּיִת: וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְית מִשֶּׂה וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשׁת.. וְשָׁחֲטוּ אתוֹ...וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים...וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם...תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם ...שִבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם ...וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר:..וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.." (שמות פרק יב:ג-יג)

לא פחות משמונה פעמים חורת המלה בית/בתים בעניינו של קרבן הפסח, לומר לך שהמשחית לא יוכל לנגוף, כאשר הבית היהודי מאוחד בכל רבדיה השונים של החברה.

 לפני מסדר ההגדה עמדו מספר נוסחים המזהים את סוגי הבנים בהתאם לאופי השאלה ששאלו. אמנם ארבעת הבנים מזוהים ע"פ הפסוקים שלפנינו, אך כל אחד מהנוסחים עשה בהם שימוש שונה באשר לזיהוי הבנים השונים:

1.      "..כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם.." (דברים פרק ו:כ).

2.      "..וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.." (שמות פרק יב:כו)

3.      "..וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְקֹוָק מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.." (שמות פרק יג:יד)

4.      "..וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְקֹוָק לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.." (שמות פרק יג:ח)

פסוקים אלה שמשו הן את התלמוד הירושלמי והן את המכילתא באפיון ארבעת הבנים, אולם כאמור, קיים בניהם הבדל עקרוני באשר לשיוך השאלה לכל אחד מהבנים, כפי שנראה מהמקורות דלהלן.

שני הנוסחים מביאים רעיון דומה – ישנם ארבעה בנים הנבדלים בניהם בתכונותיהם השכליות והערכיות: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול-ע"פ במכילתא. בעוד שבירושלמי הם מכונים: בן חכם, בן רשע, בן טיפש ובן שאינו יודע לשאול. הבדלים בין שני המקורות בולטים במספר היבטים:

א.      התלמוד הירושלמי מקפיד לציין שכל אחד הוא בן! בעוד שבמכילתא כל בן מוזכר רק בכינוי המתאים לו. יותר מכך, המכילתא מצביע על חוסר קשר בין הבנים ע"י כך שהיא מציינת את המלה "אחד" לפני כל בן, כלומר לכל אחד מהבנים יש את עולמו שלו ללא קשר לאחר.

ב.      התשובה לבן החכם, כפי שהיא מופיעה בירושלמי – " בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים"  היא התשובה שמופיעה במכילתא לבן התם דווקא,

ג.       הבן הטיפש בירושלמי, מזוהה כבן התם במכילתא. גם רש"י מסתמך על דעת הירושלמי באמרו: "..מה זאת - זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת..דברה תורה כנגד ארבעה בנים, רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך סתומה והשואל דרך חכמה:" (רש"י שמות יג:יד)  רש"י מעמיד את החכם מול הטיפש, ואת הרשע מול שאינו יודע לשאול. כלומר יש כאן שתי דמויות חיוביות: החכם, ששאלותיו מעידות על חוכמתו, והטיפש, ששאלותיו מעידות שלא שפר עליו גורלו מבחינה אינטלקטואלית, אך בכל זאת הוא מגלה התעניינות. כנגד זה הוא מעמיד את הרשע מול שאינו יודע לשאול. הרשע – יודע לשאול, אך שאלותיו מונעות כנראה מתוך מגמת הטרסה, זה שאינו יודע לשאול – השלילה שבו היא שחוסר הידע שלו נובע, לא מתוך קושי אינטלקטואלי, אלא מפאת התרחקותו הרבה ממורשת אבותיו.

ד.      התשובה הניתנת לטיפש בירושלמי – "שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון" היא התשובה הניתנת לבן החכם במכילתא. מדוע? ראשית יש לשים לב שהתשובה זו עוסקת בענייני הלכה, לכן נראה לתרץ זאת ע"פ מדרש שהש"ר:

"..ר' יוחנן דצפרין פתר קרא בתלוליות של עפר, מי שהוא טפש מהו אומר מי יכול לקצות את זה, מי שהוא פקח מהו אומר הריני קוצה שתי משפלות ביום ושתי משפלות בלילה ולמחר כן עד שאני קוצה את כולה, כך מי שהוא טפש אומר מי הוא יכול ללמד כל התורה נזיקין שלשים פרקים, כלים שלשים פרקים, והחכם אומר הריני לומד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שאני לומדה כולה.." (שהש"ר פרשה ה סימן ב)

ע"פ המדרש, גם החכם וגם הטיפש, רוצים ללמוד הלכות, אולם בעוד שהחכם מבין שהתהליך יכול להיות ארוך, אך שכר בצידו, הטיפש לא מאמין ביכולותיו, ולא אחת הוא גם חסר את הכלים המתאימים כדי להשכיל.

ה.      הפניה לרשע בירושלמי היא בגוף שלישי, בעוד שבמכילתא היא בלשון נוכח. ייתכן ודבר זה בא להדגיש את תפיסת הירושלמי שאע"פ שהוא אינו נוכח הוא עדיין בחזקת בן!

זיהוי ארבעת הבנים

זיהוי ארבעת הבנים ע"פ התייחסות האב לשאלות הבן, לא קשורים בהכרח רק לעניין הפסח[4]  רוב שאלות הבנים מתייחסות לכלל מצוות התורה, מלבד השאלה "וְהָיָה כִּי יאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבדָה הַזּאת לָכֶם" (שמות יב:כו), שאותה אפשר לייחס גם לעניין קורבן הפסח[5], (עבודה = קרבן),  שהרי קרבן פסח נבדל משאר הקורבנות במספר בחינות:

א.      הוא נאכל בשלמות, ורק ע"י מי שממונים עליו, לא ניתן להציע ממנו לאחרים שלא נאספו במיוחד עבורו.

ב.      הוא לא מוקרב ביום טוב, אלא בנפרד ממנו

ג.       אין אפשרות להקריב קרבן אחד עבור כל ישראל, אלא כל משפחה או חבורה חייבת בהקרבתו.

"..העבודה הזאת לכם. שאינה ביום מקרא קדש כשאר הקרבנות, ולא תוך זמן שאר הקרבנות שהוא מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ולמה לא יספיק קרבן אחד לכל ישראל כמו בשאר קרבנות צבור.." (ספורנו שמות יב:ו)

מלבד זאת, ניתן לומר שהשאלות מופנות לכל ענייני חג ומצותיו. נראה שבשאלה זו יש הגיון רב ומחשבה נכונה, אם כך מדוע חז"ל משייכים אותה לרשע דווקא, וכי החכם לא יכול להתעניין בשאלה זו? הבה נתבונן תחלה בבן החכם.

הבן החכם

מסדר ההגדה שבחר בנוסח המכילתא, עושה שינוי מאוד עקרוני בנוסח שאלת החכם. שהרי הן בנוסח הירושלמי והן בנוסח המכילתא נאמר: "אשר צוה ה' אלהינו אותנו" ואילו בתורה נאמר: "אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". מסדר ההגדה נצמד למקור המקראי ובוחר את המלה "אתכם" במקום "אותנו" לומר לך שגם החכם יכול למעוד בלשונו!

שאלתו של החכם זוכה במכילתא למענה שונה מזה שבירושלמי. במכילתא – ניתנת התשובה שקשורה להלכות הפסח: "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".  בירושלמי-התשובה קשורה בסיפור יציאת מצרים:" בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים". לענ"ד, ניתן לשער  שההבדל בין שני הנוסחים משקף כנראה את המצב הביטחוני והמדיני של העם בתקופה ששני נוסחים אלה חוברו. כנראה שהנוסח שבמכילתא חובר בזמן שהמצב היה טוב יחסית, לכן הם יכולים להתעסק בהלכה. לעומת זאת, הנוסח הירושלמי מעיד כנראה על מצב לא יציב מבחינה ביטחונית, חיזוק לדבר אפשר לראות אולי מהעובדה שהתלמוד הירושלמי נחתם בחיפזון בשל המצוקה שבה היה שרוי העם. לכן הנוסח מדבר יותר על הכמיהה לגאולה כפי שהייתה בזמן יציאת מצרים. משום כך גם תשובתו קרובה יותר לתשובה שניתנת בתורה לשאלה זו:"..וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה.." (דברים פרק ו כא)

גם הרב משאש מצביעה על כך שאין קשר רציף בנוסח המקרא, בין שאלת החכם לתשובה שניתנה לו: "שאלת החכם הנזכר, והתשובה על דבריו, שגבו ממני, כי לא נתכנו יחד, התשובה עם השאלה"[6]

בהמשך דבריו מביא הרב את נוסח התשובה שבפרשת ואתחנן, נוסח שקרוב לירושלמי דווקא. אולם גישתו של בעל "משא גיא חזיון" מצביע על אפשרות שהתשובה שניתנה לחכם במכילתא, נובעת מכך שהוא לא שאל כעניין, לכן התשובה שניתנה לו אינה זהה לטקסט המקראי.

"...מ"מ יש להכיר בו שאינו שואל כענין, כי החכם באמת,,,אינו נכנס התוך דברי חבירו, יכש"כ, שבעל המאמר לא השלים את דבריו..ועומד עדין בתוך ספורו בתשובה על שאלת מה נשתנה..לכן אף אתה אמור לו...עוד תשובה מלבד תשובת התורה.." (משא גיא חזיון עמ:יא-יג)

עוצמת חכמים ניכרת בתשובה לחכם.

הפסקה שעוסקת בארבעת הבנים בהגדה מתחילה באמירה "ברוך המקום ברוך הוא, ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" הרב יעקב  אביחצירה רואה בפתיחה זו עדות לעוצמה הניתנת בידי חכמים לעשות שימוש בתורה, באמצעות הכלים העומדים לרשותם ולפי המתודות שהתורה נדרשת בהם בבתי המדרש, לכן יש בכוחו של הדרשן לקשר בין שאלת החכם לתשובה אחרת, השונה מזו שמופיעה בטקסט המקראי שסמוך אליה[7].

"..וכיון שהמגיד ראה הענין הזה שעשו התנאים ע"ה בד' בנים, והוא דבר תמוה ונפלא מאוד, הקדים ברכה ברכה זו של נתינת תורה לומר, דמשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל, נתן להם הרשות לפרש בה כרצונם, ואף שנראה שהפירוש הוא ההפך המקרא, כל דבריהם אמת..."[8]

לענ"ד ר' יעקב אביחצירה רוצה להצביע כאן על רעיון נוסף כדי לחזק את מעשיו של מסדר ההגדה. כלומר, גם הוא-מסדר ההגדה,  משתמש באותו כלי שר' יהושע משתמש בו, הוא ער לעובדה שיש נוסחים שונים, זה של הירושלמי וזה של המכילתא, לכן לשיטתו של הרב אביחצירה, כפי שיש למחברי הנוסחים השונים סמכות להוציא תחת ידם חיבור שמקשר בין פסוקים שונים, כדי שהטקסט יראה כמקשה אחת. כך, גם כאשר מסדר ההגדה בוחר בנוסח המכילתא, ועושה בה שינוי קל, הוא משתמש בסמכות דומה.

הבן הרשע.

מהיכן מסיקים חכמים כי שאלתו של הרשע "מה העבודה הזאת לכם" מעידה על רשעות דווקא? אמנם ההגדה שמה את הדגש על המלה "לכם", כמצביעה על כך שהוא עומד מהצד ואומר לכם, לכן אומר בעל ההגדה "לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מהכלל כפר בעיקר". תשובה זו בעייתית משום שגם החכם נראה כעומד מהצד ואומר "אשר ציווה ה' אלהינו אתכם". אולם הגר"א מווילנה מצביע על הבדל מהותי בין שניהם, אצל החכם שגור שם שמים בפיו, מה שאין כן אצל הרשע."באמרו לכם ולא הזכיר שם שמים כלל כמו החכם, וזהו לפי שהוציא את עצמו מהכלל.."[9] מוסיף על כך בעל "צפנת פחנח" שמלבד העובדה ששם שמים לא מוזכר בפיו של הרשע, הוא גם לא מזכיר שום מצווה ממצות התורה.

"..צריך אתה לדעת כי הרשע, כפי מידותיו – שאלותיו. לא הזכיר עדות או חור או משפט.."[10]

לשיטת ה"צפנת פענח", נראה כי לא רק מתוכן השאלה למדים על רשעתו של הרשע, אלא דווקא ממה שחסר בה. מטרתו לגרום לחלשי הדעת, לתהות האם יש ממש במצוות האל, כל מגמתו של הרשע היא לגרום לציבור להתרחק מדרך ה'[11] כאמור, מפרשים רבים רואים בשאלת הרשע עמדה המצביעה על כך שהוא הוציא את עצמו מהכלל. אולם בעל "אשל ברמה" מעלה כאן קושיה, כיצד ניתן לומר עליו שהוציא את עצמו מהכלל אם הוא שואל. הרי עצם השאלה, ואפילו קנטרנית ככל שתהיה, מעידה עליו שהוא עדיין בתוך הכלל. אם כן למה או למי כוונת ההגדה באמרה " הוציא עצמו מהכלל" על כך אומר ה"אשל ברמה":

".. כי הוציא העצם המקיים את כל, והוא כבודו יתברך, והוציא אותו כאילו לא היה בזה העסק כלל, לכן הקהה את שיניו.."[12]

הבן התם

הבן התם, או הטיפש כדברי הירושלמי, מוגדר כמי ששאלותיו רדודות, המצביעות על רמה אינטלקטואלית נמוכה. כדברי רש"י שנזכרו לעיל ""..מה זאת - זה תינוק טפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת.." דברים ברוח דומה אומר גם ה"צפנת פענח" "..וכבר ידעת כי הנקרא תם, החסרון דבק לו.."[13]  נראה שיש כאן תהליך מעניין, לפני הירושלמי עומד כנראה נוסח המכילתא, אלא שהם נותנים פירוש: תם = טיפש, בדיוק כפי שאומר ה"צפנת פענח" אולם לא כל הפרשנים מסכימים לקביעה זו. שהרי יעקב נקרא "איש תם" וגם איוב כונה "איש תם וישר" אם כן כיצד הדבר מסתדר עם דברי הירושלמי. אלא שתם בעברית מראה על פשטות יושר וחוסר התחכמות. לכן תום זה יכול לבוא בכמה מישורים.

א.      קבלת הדבר כפי שהוא ללא שאלות מיותרות. התרגום הערבי של המילה תם בהגדה אצל הרב אליהו גיגי היא " נייא"[14] שמשמעותה תם = פתי.

ב.      אדם שחי במערכת חוקים מאוד מצומצמת, לכן אין הוא מבין את התנהלות הטבע, ואת דרכו של השולט בו – הקב"ה. כפי שאומר בעל מדרש דוד:

".. אין תם האמור כאן טפש..אלא האיש הפשוט והישר בלי התחכמויות ...והאיש התם שאינו מבין את נפתולי טבע האדם, אינו רואה צורך בתורה ומצוות..הוא מאמין שהאדם מתקדם מעצמו, וכהתקדמות הציביליזציה והטכניקה, יתקדם רגש המוסר ואין צורך בדקדוקי תורה, עדות חוקים ומשפטים. וע"ז תשיב לו: בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.."[15]

לאור דברים אלה, יתכנו כאן שתי תשובות לבן התם/טיפש, כפי שמופיעות בהגדה.

 האחת של הירושלמי – שעונה לו במישור של ההלכה "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן"

 השנייה של המכילתא – אל תראה ביציאת מצרים ובנסים שהיו אז, תהליך מקרי, אלא  הקב"ה הוא זה אשר שינה סדרי בראשית ביציאת ישראל ממצרים." בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים"

לע"ד אפשר להעלות השערה שיש שיבוש מילים בירושלמי, כלומר הם כנראה לא פירשו תם = טיפש, אלא סביר להניח שכוונתם המקורית הייתה דווקא תם = פשוט. ושיבוש מילים הפך פשוט ל– טיפש. חשוב לזכור שהמכילתא לא מציינת מה הם תכונותיו של התם. אפשר היה להבין שיש בשאלת התם נימה של לעג, שהרי ניסוח שאלתו דומה לשאלת הרשע " מה זאת". אלא שהרב משאש אומר:

"..וקשה, מנ"ל שזה מדבר בבן התם? שמא הוא אומר דרך לעג מה-זאת, כמו הבן הרשע? ומראה מתשובתו..כי בחוזק יד..מאחר שציוה ה' להשיב לו כהוגן, ודאי שאל כהוגן..." [16]

יש בדברי הרב משאש לחזק את הטענה, שהתם הוא לא פתי ואף לא טיפש, אלא אדם פשוט, שמסוגל לשאול כעניין, ואף לקבל ולהבין תשובה כהלכה. כך גם עולה מדברי ה-"שו"ת יחל ישראל":

"..וגם התם שמארבעה בנים שבהגדה של פסח, פשוט שאין הכוונה למי שאין יודעים אם הוא טוב או רע, אלא הכוונה היא שאינו חריף. ובמכילתא נאמר עליו בכמה נוסאות שהוא טיפש.." [17]

הערתו של בעל השו"ת לגבי הטיפש, מעניינת העיקר לאור העובדה שהתם נקרא טיפש דווקא בירושלמי ולא במכילתא, והרי קשה להניח שהרב לא הכיר את הירושלמי, אלה העובדה שהוא בחר לציין שיש נוסחים של מכילתא שבהן מופיעה המילה טיפש במקום תם, כנראה באה כדי להביע את הסתייגותו מנוסח זה. גם בעל "גפן ממצרים" מתייחס לתם כאל אדם פשוט ולא טיפש כלל ועיקר:

"...ואף שבבן התם שאינו מעמיק בחקירתו הכתוב מדבר. מ"מ שרלתו עמוקה ורחבה יותר משאר יתר הבנים..כי שאלת מה זאת, הנה שאלה כוללת מקפת כל השאלות...שאף שהשאלה מצערה, [קצרה] אכן התשובה רבה.." [18]

ושאינו יודע לשאול

בן זה חייב גירוי, יש לעודד אותו לשאול ולהתעניין ביהדות בכלל, ובשעת הסדר, ביציאת מצרים בפרט. מעניין שהתשובה למי שאינו יודע לשאול זהה לזו של הבן הרשע:"..בעבור זב עשב ה' לי..". אם כן מה מעמדו של מי שאינו יודע לשאול? הרב יעקב אביחצירה, טוען שמנצלים את התשובה לבן שאינו יודע לשאול, כדי לענות בעקיפין לרשע.

"..כבר הקשינו דתשובה זן דבן הרשע, היא כתובה בשאינו יודע לשאל....והאמת היא דאין לרשע תשובה כלל לעצמו, רק אנו אומרים בפניו לבן שאינו יודע לשאול ושם מזכירים חרפתו ובזיונו..."

ידוע מזכירים לרשע תשובה בדרך עקיפה? ייתכן כי לפי שיטת הירושלמי הואט לא נוכח, לכן אין טעם לומר תשובה ישירה. אולם נראה שיש כאן תוכחה עקיפה מפאת כבודו של הרשע, כדי "לא להדיח אבן אחר הנופל". כך עולה מדברי המגיד מקאזניץ:"..והתורה ציותה להגיד לנו להוכיח את הרשע בדרך נסתר.."[19]  רעיון אחר מביא בעל "גואלי חי" לשיטתו מי שאינו יודע לשאול עלול ליפול ברשתו של הרשע, שהרי הוא רחוק מהיהדות וכל זירה שלו אליה היא רופפת מאוד, על כן מטבע הדברים הוא חשוף בד"כ דווקא לרשע יותר מאשר לחכם. לכן באה ההגדה ואמרת. את פתח לו – כלומר תהיה אחתה הראשון שמתייצב על פתחו של בן זה, כדי להחזירו לחיק היהדות.

"..שהוא סתום וחתום, את פתל לו, שלו יכנסו דברי הרשע באזניו ויפתח בפיתויו בדברי מינות.."[20] המלבי"ם רואה בארבע דמויות שבהגדה גם את התפתחות הזרמים ביהדות, חרד מפני השפעתם של תנועות רפורמיות המבקשות לעשות שינויים מהותיים מאוד בענייני הדת וההלכה. לכן גם בעיניו יש שתי דמויות חיוביות

א, החכם מול התם

ב. הרשע מול שאינו יודע לשאל.

"..ארבעה בנים, א] הרבנים המחזיקים בתורת הכתב והפה, הוא הבן חכם.

 ב] ההמון השומעים לקולם הוא הבן תם.

 ג] הרעפארמאטער [הרפורמי]המשיב ושואל שאלות של דופי הוא בן הרשע.

ד] ההמון הנמשך אחריו הוא הבן שאינו יודע לשאול, ר"ל שרוצה ג"כ לשאול שאלות של דופי כמו הרשע, רק שהוא עם הארץ ואינו יודע לשאול.." (מלבי"ם שמות יג)

בעניו מי שפעיל בדרך זו ומעודד הצטרפות לתנועות אלה הוא הרשע. ולכן בדומה לבעל "גואלי חי" השפעתו תהיה רבה בעיקר על מי שאינו יודע לשאל. לכן אנו מצווים להקדים את הרשע כדי להציל רת הבן האובד – מי שאינו יודע לשאל.

"...ושאינו יודע לשאול הוא ההמוני הנלוה אל בן הרשע, רק שאינו יודע לשאול שאלות דופי כהרשע המתעה אותו, תראה אתה לפתוח לו, כי אחר שאינו טועה מפני שכלו רק מחסרון ידיעה, עליך להשתדל עמו..." (מלבי"ם שמות יג )

חג כשר ושמח

בן שושן אלעזר