בס"ד

פן יש בכם איש או אישה אשר לבבו פונה – על החשש מהתבוללות

פרשת: ניצבים וילך – תשע"ג

את נאומו הארוך של משה ופרשת התוכחה שנאמרה בפרשת כי-תבא, בוחר משה לסיים באזהרה שהיא בבחינת האוייב הגדול ביותר של היהדות – ההתבוללות! יותר משעונו ונהרגו על היותם מזרע ישראל, היו אלה שעזבו את דת ישראל והמירו את דתם אם ברצון ואם באונס, עד אשר מימד הזמן השמיד כל זכר להיותם של אלה יהודים. התורה מזהירה את בני ישראל שמסיימים מסע של ארבעים שנה במדבר, בדברים הבאים: "...פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבד אֶת אֱלהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שׁרֶשׁ פּרֶה ראשׁ וְלַעֲנָה.." (דברים כט יז):

האדם הוא בעל זכרון קצר או לכל היותר בעל זכרון סובייקטיבי, הוא בוחר להפוך חוויה שלילית מהעבר, לחוויה מרגשת שלעיתים אף מחזירה אותו לימי נעוריו. למרות שעברו ארבעים שנה במדבר ורוב רובו של הדור שיצא ממצרים מת במדבר, עדיין מזהירה אותנו התורה מפני ההשפעה של הגויים שיושבים בארץ כנען, שתרבותם מזכירה את התרבות המצרית, על בני ישראל. העם ישכח את כל הטובות שעשה איתו הקב"ה בסיני. ובשל כך הוא ינסה לחקות את מעשי הגוים ודתיהם. בעל ה"תולדות יצחק" (רבי יצחק קארו. טולדו 1458 - 1535). שואל כיצד יתכן שעם שראה את כל הבלי הע"ז, ישתכנע בסופו של דבר ללכת אחריה? וכך הם דבריו:

"...פן יש בכם איש או אשה וגו', יש לשאול איך נתן טעם לפן יש בכם ותראו את שקוציהם, שנראה שהסיבה שיעבדו ע"ז לפי שראו שקוצים וגלולים, והוא בהיפך שהרי ראו שהם שקץ וגלל הבל וריק, אבל כוונת הפסוק אמת שראיתם שהם שקוצים וגלולים, אבל ראיתם שהגוים מושפעים מאד ועשירים גדולים, עושר ונכסים וכבוד, ומזה הצד תחשבו שיש בהם ממש.." (תולדות יצחק דברים כט:יז)

אכן, מראה עין יכול להוליך שולל את האדם, דור המדבר שלא היה חשוף לחומריות שיש במקום ישוב, עלולים למצוא את עצמם בפני מציאות שתערער את אמונתם, כיצד יתכן שעם שהוא עובד עבודה זרה, יזכה בכל השפע שנגלה לעיניהם? אם כן, בוודאי שתעלה בליבם המחשבה, אולי יש ממש בעבודה זרה? הרי אם הגוים לא עובדי הקב"ה, כיצד הוא משפיע עליהם את כל הטוב הנגלה לעיניהם? למעשה, אין זו הפעם הראשונה שמשה מזהיר את העם מהמפגש עם השפע שיש בארץ כנען, שהרי כבר בתחילת נאומו של משה בראשיתו של ספר דברים הוא מזכיר לעם שהם יפגשו בשפע שהשפיע הקב"ה על עמי כנען:

"...וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקב לָתֶת לָךְ עָרִים גְּדלת וְטבת אֲשֶׁר לא בָנִיתָ: וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב אֲשֶׁר לא מִלֵּאתָ וּברת חֲצוּבִים אֲשֶׁר לא חָצַבְתָּ כְּרָמִים וְזֵיתִים אֲשֶׁר לא נָטָעְתָּ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֲשֶׁר הוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.." (דברים ו:י-יב):

בין פרשני התורה רווחת הדעה שכל השפע שיש בבתים נועד מלכתחילה לבני ישראל, כדי שיהנו ממנו עד שיתאקלמו ויתחילו לייצר את מוצרי הצריכה שלהם בעצמם, אלא שיש ויכוח בין פרשני התורה בדבר אותם דברים שיפגשו בני ישראל בבואם לארץ כנען, שהרי מוצרי המאכל של הגויים ברובם לא מותרים לאכילה ע"י בני ישראל, כיצד התורה אומרת "ואכלת ושבעת"? הרמב"ם, בהסתמכו על דעת רבי ירמיה (חולין יז:א), קובע בהלכות מלכים את הדבר הבא:

"...חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים[1], וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן..." ( רמב"ם הלכות מלכים פ"ח ה"א)

לפי דברי הרמב"ם, מדובר במצב שהוא בבחינת אילוץ, שהרי המן הפסיק לרדת לבני ישראל, מיד כשעברו את הגבול לכיון ארץ כנען. "... וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.." ( שמות טז:לה). לכן לא הייתה ברירה אלא לאכול מאכלות אסורים כדי לשרוד! אבל יש לא מעט החולקים עליו בעיקר בנושא שתית יין נסך, שהרי יין זה שימש לצורך עבודה זרה[2]. כגון דברי הרמב"ן:

"...וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר - שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא..." (רמב"ן דברים ו:י)

כמובן שיש בדברים אלה תפיסה מרחיקת לכת בעניין מהותם של מאכלות אסורים, שהרי אם הם מזיקים לנפש האדם או לגופו, כיצד הם הותרו בשעה שבני ישראל נכנסו לארץ? מדוע, למשל המן לא המשיך לרדת עד שהעם התארגן כדי שיוכל לאכול ע"פ החוק המקראי? אלה שרצתה התורה ללמד אותנו, שלצד הכלל, יש גם יוצא מהכלל. מה גם שכשם שהקב"ה טבע באוכל מסויים את התכונות כדי להזיק, כך הוא יכול לשנות את תכונתו כדי להועיל. ועוד, הוויכוח סביב נושא של מאכלות אסורות, לא מתרכז רק סביב התועלת או ההיזק שיש במאכלים אלה, אלא יש בהם גם מימד של חינוך האדם להתגבר על תאוותיו בחיי היום יום. בעל השל"ה הקדוש (רבי ישעיה הלוי הורוויץ, 1558 –1630) מציין שלצד האיסור שיש באכילת בע"ח כגון החזיר, חכמים מצביעים על מיני בע"ח שהם מותרים באכילה וטעמן דומה לטעם בע"ח האסורים:

"...כענין שאמר רבן שמעון בן גמליאל (ספרא קדושים ט, יב) לא יאמר אדם, אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר, אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי. וזהו הענין שאמרה ילתא, כל מה שאסר [לן] רחמנא שרא לן כנגדו,[כך מה שאסר הקב"ה התיר דבר כנגדו] כדי שנטעם ונדע טעם האיסור שטעמו טוב, ונחשוק אותו ונניח האיסור בשביל כבוד הבורא. וכן טעם השיבוטא כטעם החזיר, ואז נדע שטעם החזיר הוא טוב, ונחשוק אותו ונניח בשביל כבוד הבורא. והנה אסר לנו התורה בשר בחלב, במה יהיה לנו חשק לבשר בחלב, שנאמר שאנו מניחין בשביל כבוד הבורא..." (של"ה עשרה מאמרות מאמר שלישי ורביעי)

כלומר, לדעת חכמים אלה בשר החזיר, לא נפסל בהכרח משום היותו מזיק לבריאות, הוא אכן ראוי לאכילה, אלא שאיסורו הוא ציוי של הקב"ה, כדי להעמיד את האדם בפני אתגרים שישפרו את התנהגותו, הן הרוחנית והן החברתית. שהרי אם היהודי יתיר לעצמו מאכלות אסורים, ויאכל ככל הגוים, סופו שישכח את מוצאו ויעודו, ומכאן הדרך להתבוללות נעשית קצרה יותר ויותר.

שבת שלום ומבורך              בן שושן אלעזר