בס"ד

והנה מצרים נוסע אחריהם

שביעי של פסח – תשע"ג

התורה מצווה אותנו לחגוג את שבעת ימי את חג הפסח, כאשר היום הראשון של פסח והיום השביעי נקראים גם יום טוב, בעוד שאר הימים שבינהם הם ימי חול המועד[1]. אם נתבונן היטב נגלה שלא לחינם התורה מדגישה את הקשר בין ימים אלה."...וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם..." (שמות יב:טז)

יציאת מצרים לפי מסורת ישראל התרחשה ביום ט"ו בניסן, ושבעה ימים אח"כ מתרחש נס קריעת ים סוף. בשני האירועים המכוננים האלה התרחש תהליך של גאולה! כזכור נושא הירידה למצרים התחיל בגזירה שנאמרה לאברהם אבינו, בברית בין הבתרים: "...וַיּאמֶר לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.." (בראשית טו:יג) בברית זו צויין אמנם מספר השנים שבני ישראל יהיו בגלות – ארבע מאות, אבל לא נאמר שהדבר יהיה דווקא במצרים. באופן תאורטי גלות זו יכלה להיות ע"י כל אומה אחרת. אבל התורה אומרת שבני ישראל ישבו במצרים – ארבע מאות ושלושים שנה, היתכן? פרשני המקרא מנסים איש איש בדרכו מנסה ליישב את הסתירות בין המספרים השונים באשר למניין שנות בנ"י במצרים, כגון רש"י:

"...שלשים שנה וארבע מאות שנה - בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים: כי גר יהיה זרעך, ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק...הרי שלא תמצא ארבע מאות לביאת מצרים, והוזקקת לומר על כרחך, שאף שאר הישיבות נקראו גרות, אפילו בחברון...וכשתמנה ארבע מאות שנה משנולד יצחק, תמצא מביאתן למצרים עד יציאתן מאתים ועשר שנה..." (רש"י שמות יב:מ)

לשיטתו של רש"י, הגלות יכולה להחשב אפילו כאשר משפחת האבות יושבת בארץ כנען, שהרי בשלב זה, אף אחת ממשפחת האבות, לא הייתה אדוני הארץ, מסיבה פשוטה, הם עוד לא היו עם! לכן כל זמן ישבתם בארץ כנען נחשב כחלק מהגזירה "לְאַבְרָם יָדעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לא לָהֶם" ומכך יוצא שמניין הגלות של בני ישראל בארץ מצרים, מצטרף למניין הישיבה של משפחת האבות בארץ כנען. כך גם דברי הרמב"ן בעניין:

"...וענין הכתוב, אף על פי שאני אומר לך לזרעך נתתי את הארץ הזאת, ידוע תדע כי טרם תתי אותה להם יהיו גרים בארץ לא להם ארבע מאות שנה וגם יעבדום וענו אותם. ורבי אברהם אמר, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בעבדות וענוי עד קץ ארבע מאות שנה מן היום הזה. ואם כן הודיעו קץ הגאולה ולא הודיעו כמה ימי הגלות. גם נכון הוא..." (רמב"ן בראשית טו:יג)

 וכשם שבני ישראל היו כפופים ליושבי ארץ כנען, כך הם היו כפופים למצרים במצרים. דבר שתהייה לו משמעות גדולה לרגע שבו בני ישראל מגיעים לגדת ים סוף. המקרא מתאר את הפחד הגדול שאחז בבני ישראל בשעה שהם עומדים על שפת הים, פחד משתק המעיד על חוסר אונים מוחלט!

"...וּפַרְעה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה': וַיּאמְרוּ אֶל משֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם...כִּי טוֹב לָנוּ עֲבד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.." (שמות יד:י-יב)

מדוע כל הפחד המשתק הזה, הרי הם ראו במו עינהם את מכות מצרים, את הנהגתו של האל ושליטתו בטבע, את יכולתו לגבור על כל אליל מצרי, ולבסוף לעשות את הבלתי יאומן מבחינת התפיסה המצרית – להוציא עם שלם של עבדים לחופשי! והנה אחרי כל זאת הם באים בטרוניות למשה: ".. מַה זּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.." על כך אומר החזקוני:

"...והנה מצרים נסע אחריהם הכתוב קורא אותם בלשון יחיד, כמו ויבא עד חברון וכן והאורב קם מהרה ממקומו. והם היו חמשת אלפים. וייראו מאד מה ראו ישראל לירא כל כך משש מאות רכב והלא הם היו ששים רבוא וכולם בני עשרים שנה ומעלה וחלוצי צבא, כדכתיב וחמושים עלו בני ישראל, אלא יראים היו להלחם עם אדוניהם, משל לעבד המפחד מאדוניו תמיד..." (חזקוני שמות יד:י)

מסתבר, אם כן, כי אע"פ שבני ישראל יצאו ממצרים בראש מורם, ובעם רב – שש מאות אלף גברים, לבד משאר העם – נשים זקנים וטף, הם עדיין במנטליות של עבדים, אשר לא מסוגלים להביט בעיני מעניהם לשעבר, לכן כבר במבחן הראשון הם נכשלים – מבחן האמונה באל המושיעם ממצרים, שיושיעם גם ממצב קריטי זה! ר' חיים בן עטאר, (או"ח הקדוש) מקשה עוד יותר ואומר, שבני ישראל לא רק שידעו את הפכפכותו של פרעה, אלא שמשה מצווה עליהם לחזור לכיוון מצרים במטרה לגרות את פרעה לרדוף אחריה, אם כן מה כל ההתרגשות מכך שהוא נפל למלכודת זו?

"...הרי הכינו עצמם להטעותו לרדוף אחריהם אם כן מנין נכנס להם הפחד, לו יהיה שראו שבא בכח גדול שש מאות רכב וגו' אשר אפשר כי לא חשבו מקודם שהיו להם כל כך חוזק אף על פי כן כבר הבטיחם ה' כי הוא המחזק לבו להכבד בו והם סייעו בדבר.." (אור החיים שמות יד:י)

כד לתרץ את הקושיה שבדבר מביא האוה"ח הקדוש את דברי המדרש, (שמות רבה פכ"א, הטוען שלכל אומה יש שר [מלאך] הממונה עליה בשמים, תפקידו של שר זה לדאוג לענייני האומה אף מול הקב"ה, כל עוד השר הזה קיים, יש תקומה לאומה עליה הוא ממונה, אך ברגע ששר זה כלה, אותה אומה הולכת לאבדון! והנה לדעת המדרש, בני ישראל רואים את שרו של מצרים ניצב לקראתם על הים, ומבינים שכנאה הייתה טעות מצידם להתגרות בפרעה:

"...והנה המלאך הלז בא עמהם כי כן הוא הנהוג שהשר יעזור לאומתו ויפול בנפילתה...וכאן הודיע הכתוב הדבר שממנו באה ההרגשה לישראל לירא ולפחד הגם שקדם להם מה שקדם מהידיעה, ואמר ופרעה הקריב פירוש לא עשה סדר הרגיל להקדים העם אלא הקריב עצמו קודם לעם, ...כי אין מנהג המלך להקדים למחנה והם ראו השר נוסע אחריהם פירוש קודם המחנה, לזה רעשו כי חשבו כי שרי מעלה באו לערוך עמם מלחמה.." (אור החיים שמות שם)

וכאן בא לידי ביטוי הקשר המיוחד שהתורה קושרת בין יום ראשון של פסח ליום השביעי. כל עוד המצרים היו בעלי יכולת לרדוף הגאולה הייתה חלקית, אך כאשר המצרים טבעו עם כל חילם בים, רק אז הייתה גאולה מושלמת, ובני ישראל יכלו להשתחרר מהמנטליות של העבד.

שבת שלום וחג שמח            בן שושן אלעזר