בס"ד

מסורות ביציאת מצרים

שבת חוה"מ פסח – ניסן תשע"א

יציאת מצרים היא אירוע מרכזי ומכונן בהתהוותו של עם ישראל. במקרא היא מוזכרת יותר מכל אירוע אחר, הן בסיפור המקראי, הן במערכת החוקים שבמקרא[1], שפבה פעמים רבות החוק מציין את הגושפנקה לקיומו בכך, שזכרות העבדות היא הכלי ליצירת חברה איכותית יותר, חברה שתעמיד את הדאגה לחלשים שבתוכה בראש מעיניה. מסורת ישראל מדגישה את פועלו של האלוהים למען עם ישראל בעיקר סביב יציאת מצרים, אירוע שבעקבותיו העם התחייב לקשר של ברית בינו לבין האל, במעמד שהיה חמישים יום לאחר יצ"מ-מעמד הר סיני[2].

 האדם מישראל מצווה על ידי האל, שוב ושוב בהקשרים שונים לזכור את יציאת מצרים, לא רק בגלל היותה הבסיס לברית בינו לבין העם, אלא גם בשל המסר החברתי שיש בה, מסר שהמוטיב המרכזי שלו כאמור, הוא הדאגה לחלש בחברה. לא אחת, משמשת ברית זו כטיעון מרכזי בפי מנהיגי העם לדורותיו, בפניותיהם לאל כדי שיחוס על העם בשעת כעסו, או שיציל אותו מכף אויב ואורב. קיימת הדדיות (שהיא בוודאי לא סימטרית) ביחסי העם עם האל, כפי שהעם זוכר, או מצווה לזכור, לאל את יציאת מצרים, כך גם האל זוכר לעם את מאמציהם במהלך מסע העם במדבר:"...זכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלתָיִךְ--לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לא זְרוּעָה.."[3].

בין עשרת הדברות ליציאת מצרים

 הדיבר הראשון,מכריז על האל הלאומי:"...אָנכִי יְהוָה אֱלהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים."[4]. לא לחינם באה הכרזה זו, שהרי ה' רוצה להוציא מליבם כל כוונה אחרת,  בדבר אפשרות קיומו של אל אחר מלבדו. הוא אותו האל שהוציאם ממצרים, קרע להם את הים, והוא גם זה שנגלה אליהם במעמד הר סיני כדי לתת להם את התורה. דבר זה מודגש גם בעובדה שמלבד חג הפסח, גם חגים ומועדים אחרים מתקשרים ליציאת מצרים, כגון:חג הסוכות[5], ואף שמירת השבת נקשרת ליציאת מצרים:"..שָׁמוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ... וְזָכַרְתָּ, כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיּצִאֲךָ יְהוָה אֱלהֶיךָ מִשָּׁם, בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה; עַל-כֵּן, צִוְּךָ יְהוָה אֱלהֶיךָ, לַעֲשׂוֹת, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת..."( בדברים ה:יא-יד) השבת – המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, היא הכלי המוחשי ביותר כדי לבטא את תחושת החירות. כשם שבני ישראל יצאו מעבדות לחירות כך הם מצווים לתת חירות, חופש ומנוחה לעבדיהם ואף לבהמתם. המנוחה בשבת נועדה גם להתבונן על מהותו של האדם, על חירותו הרוחנית ולא רק הפיזית.

האם כל עם ישראל ישב במצרים?

לצד אירוע יציאת מצרים קיימת תפיסה ביקורתית המצביעה לכאורה על קיומה של התיישבות של חלק מבני ישראל בכנען בזמן גלות מצרים[6].

".. וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ: וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם: וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ.." (דברי הימים א,ז:כ-כה)

על פסוקים אלה המצביעים לכאורה שאפרים היה חי בארץ כנען, בעוד שהתורה מציינת שהוא נולד ומת במצרים אומרים חז"ל, שאכן היו מבני אפרים שרצו לצאת ממצרים בטרם יסתיימו ימי הגלות שגזר הקב"ה בברית בין הבתרים. כדברי רש"י:"...רבותינו אמרו שהיו משבט אפרים שיצאו ממצרים לפני הקץ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ כמו שאמור בדברי הימים.." (רש"י יחזקאל לז:א). אולם, כיון שבטחו על כוחם ועוצם ידם בלבד[7], ולא רצו לסמוך על הבטחת האל, לכן הם נהרגו בניסיון השתלטותם על הארץ. גם המלבי"ם יוצא כנגד אלה שטוענים שזו הוכחה שלא כל ישראל ישבו במצרים, לטעמו יש כאן הבנה שגויה של הפסוקים.

"..ויתאבל אפרים אביהם. בא להודיע שהיה זה בעוד היה אפרים חי, אמנם מ"ש ויבואו אחיו לנחמו, נראה שר"ל אחיו של שותלח, שבו התחיל הענין שכולם היו בניו ובני בניו ולא נשאר לו זרע כי נהרגו כולם (כי אפרים לא היה לו אחים רק מנשה).." (דבהי"א ז:כב)

 אך יש לזכור כי מבחינה דתית התנ"ך, לא אמור לבטא השתקפות של מציאות בתקופה מסוימת, אלא אם כן היא משרתת את המטרה המרכזית בדבר מקומו של האל, או מקומה של הדת ומעמדה הערכי והמוסרי. כלומר התורה לא באה לספר סיפורים בשביל ההיסטוריה או למטרה ספרותית, כדבר רשב"י בזוהר הקדוש:

"..רבי שמעון אמר: ווי לההוא בר-נשא דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי (רשב"י אוי לאותו בר-נש שאומר שהתורה באה לספר סיפורים בעלמא ודברים פשוטים), דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו (שאם כך יכולים אנו, אפילו בזמננו זה לעשות תורה בענינים פשוטים, ושתהיה משובחת יותר מכל סיפורי התורה). אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר (אם התורה באה רק כדי לומר סתם דברים בענייני העולם, הרי אפילו שליטי אומות העולם, יש ביניהם דברים עליונים יותר), אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא (אם כך, נלך אחר אותם דברים ונעשה מהם תורה?)..." (זוהר במדבר בהעלותך דף קנב עמוד א)

לעם זאת, חשוב להדגיש שהיו כאלה שלא דחו על הסף את האפשרות שלצד מסורת יציאת מצרים, יש לכאורה גם התפתחות מקבילה של מספר שבטים בישראל[8]. ר' צדוק הכהן מלובלין טוען אמנם שיש מבני אפרים שלא היו במעמד הר סיני"..שהרי מתים שהחיה יחזקאל שהיו מבני אפרים ולא היו ביציאת מצרים ומתן תורה ורבי יהודה בן בתירא אמר אני מבני בניהם (סנהדרין צ"ב ב) ובודאי הם ישראלים גמורים..." (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות פרשת בשלח)

אולם תפיסה זו- של התפתחות מקבילה של מספר שבטים בכנען, בזמן שרוב השבטים היו בגלות מצרים, אין לה אחיזה במציאות. שאם כן, היא הייתה מערערת למעשה לא רק על ספור יציאת המצרים, אלא היא שומטת חלילה את הבסיס של קבלת התורה ע"י כל שבטי ישראל, כתורה מחייבת את כל העם. לכן נראה כי תופעה זו לא הייתה כלל שבטית, ומה גם שבני אפרים נהרגו טרם קבלת התורה, לכן הם בוודאי לא הגיעו למעמד של התפתחות מקבילה להתפתחות עם ישראל במצרים.

ובכלל, עלינו לשאול: כיצד יתמודדו מבקרי מקרא אלה עם הצטרפותם של חצי שבט המנשה אל שבטי גד וראובן ברצונם להיות חלוצים לפני העם כדי לכבוש את הארץ, מתוך מטרת הזדהות עם כל חלקי העם, למרות שרצונם היה להתיישב מעבר הירדן המזרחי? וכיצד ביקורת זאת מתיישבת עם העובדה שמי שהנהיג ישראל אחרי מות משה היה יהושע-משבט אפרים. שליווה את משה במשך כל הנדודים במדבר.

חג כשר ושמח

אלעזר בן שושן