בס"ד

אלה פקודי המשכן – דו"ח על כספי ציבור

פרשת פקודי – אדר ב' תשע"א

בפרשת ויקהל משה מביא לפני בני ישראל, דין – וחשבון על התרומות ששימשו את בוני המשכן וכליו. הפרשה פותחת ואומרת:"..אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה.."(שמות לח:כא) משה הוא היוזם של הדו"ח, הוא בעצם משמש דוגמא לאיש ציבור אשר חייב לתת דין וחשבון על כסף שהציבור הפקיד בידיו לצרכי הכלל. אע"פ שמפשט הכתובים לא נאמר שה' מצווה את משה לתת דו"ח על הכספים והחומרים שנאספו מהעם, או כפי שאומר האברבנאל:

"...לא הוצרכה תורה לעשות חשבון ומנין ממה שעלתה הנדבה שהרימו בני ישראל למלאכת המשכן וכמה מהדברים אשר נדבו נכנסו במלאכה ההיא, כדי לדעת אם נותרה מהנדבה אחרי השלמת המלאכה מעט או הרבה או מה נעשה ממנו. כי הנה לא יחשבו את האנשים העושים במלאכה ולא ניתנה להם הנדבה במשקל ובמשורה כי באמונה הם עושים ומשה היה מאמין לדבריהם כי הם משלהם נדבו גם כן ואיך יקחו ויגנבו מתרומת ה' כסף או זהב..." (אברבנאל שמות  לח )

 מדוע משה נוקט ביוזמה זו? נראה כי הדבר פשוט, הרי התורה מעידה על נאמנותו הבלתי מסויגת של משה, אולם התורה גם אומרת "..והייתם נקים מה' ומישראל.." כלומר לא מספיק שהקב"ה מעיד על נאמנותו ויושרו של משה, אלא, הדבר גם צריך להיות מגובה במעשה שימנע לזות שפתיים. או כדברי "צרור המור".

"...אלה פקודי הזכיר בכאן מנין הכלים ומספר הכסף. להודיענו שצריך האדם לצאת ידי שמים וידי הבריות. כאומרו והייתם נקיים מה' ומישראל. ...והוא עם כל קדושתו ומעלתו רצה לתת חשבון מכל הדברים שבאו לידו מן הקטון עד הגדול. בענין שלא יאמרו ישראל כמו שהיו אומרים שמשם נתעשר..." (צרור המור שמות פרק יא )

מדברים אלה ברור לנו שמשה עשיר, ולכן כדי למנוע חשד בכשרים הוא מלמד אותנו מסור – השכל, כאשר אתה איש ציבור, ראוי שמעשיך יהיו גלוי ונתונים לביקורת תמידית ע"י הציבור. במיוחד כארש מדובר על מנהיג של עם או קהילה גדולה. אם כן, אפשר לומר שהסבירות למעשים לא כשרים, גדלה כאשר מדובר במערכות גדולות, בעיקר בשל גודל התקציב או מספר המועסקים במערכת, שמקשים על מעקב ופיקוח על התנהלות תקינה של העוסקים במלאכה.

"...ולפי שמלאכת המשכן ונדבתו היה דבר גדול והעוסקים בה היו רבים. לזה הוצרך לומר אלה פקודי המשכן שהכל היה במספר. ומי היה הסופר. אותו שנאמר בו בכל ביתי נאמן הוא...." (צרור המור שם)

אולם לא רק מההיבט האישי הוא עושה זאת, לענ"ד המטרה שלשמה נאספה התרומה – המשכן, היא כנראה הסיבה העיקרית. מדוע? משום שבניית משכן אינו דבר של מה בכך, אסור שידבק בו או בבוניו שום רבב! הוא צריך להיות נקי מכל בחינה. הן מההיבט של החומרים שממנו נבנה, והן מההיבט של העוסקים במלאכה.

אלה פקודי – יוזמה או אילוץ?

בעקבות חטא העגל, מוציא משה את אהלו וממקם אותו מחוץ למחנה: "...וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה.." (שמות לג :ז) .תגובת העם לצעדו של משה הייתה כנראה מעורבת. התורה אומרת:"..וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה.." (שמות לג:ח). על משמעות ההבטה אחרי משה הדעות חלוקות. לכאורה היינו אומרים שהם עומדים לכבודו, בדיוק כפי שעומדים בפני אישיות חשובה או רב גדול[1]. אולם פרשנים ודרשנים כי יש כאן רמז למעיזים על משה, מחד – יש האומרים "אשרי יולדתו, ומאידך אומר המדרש:

"..ולמה עשה עמהם חשבון, והקב"ה מאמינו, שנאמר לא כן עבדי משה [בכל ביתי נאמן הוא] (במדבר יב ז), ומשה אמר בואו ועשו עמי חשבון, אלא ששמע משה ישראל מדברים מאחריו, שנאמר..."והיה כצאת משה אל האהל...והביטו אחרי משה" (שמות ל"ג:ח), ומה היו אומרים? ר' יצחק אומר לשבח היו אומרים - אשרי יולדתו של זה...ור' חמא אמר לגנאי, היו אומרים ראה צואר, ראה שוקים, אוכל משל יהודים, ושותה משל יהודים, וכל מה שיש לו מן היהודים, וחבירו משיבו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר.." (מדרש תנחומא (בובר) פרשת פקודי סימן ד )

לשיטתו של בעל המדרש, אפילו מי שהוא נאמן, אמינותו עלולה להתערער ברגע שהוא עוסק בצרכי ציבור. משה בתפקידו כמשרת ציבור מלמד אותנו שאפילו הוא שנאמר עליו "..בכל ביתי נאמן הוא.."חייב להעמיד את עצמו בפני הביקורת גם אם היא לא מוצדקת, כפי שממשיך המדרש "..כיון ששמע משה כך אמר להן: חייכם משהמשכן נגמר אני עושה עמכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן וגו'..."(שם) אבל שיהי ברור את הדו"ח לא יחבר משה, אל מי שהוא אמון על כך ומוחה בדבר, איש מקצוע מקובל על הציבור:

" .. איש אמונות זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן שנו רבותינו אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו, וכאן אתה אומר אין ממנין פחות מב'? אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר (שמות לח) אלה פקודי המשכן אשר פקד משה אין כתיב כאן. אלא אשר פקד ע"פ משה...ביד איתמר..." (שמות רבה (וילנא) פרשת פקודי פרשה נא )

נראה כי משה מלמד אותנו עוד דבר על טבעו של האדם - לחשוד אפילו בכשרים כאשר הם גם משרתי ציבור וגם בעלי נכסים. לכן היו כאלה שלא היססו לנסות להטיל דופי אפילו במשה[2].

אלה פקודי -דו"ח ביניים?

פרשנים רבים חלוקים על משמעות הדו"ח שמוסר משה לעם, האם הוא מתייחס על מה שהוזכר בפרשת ויקהל, ואז הוא למעשה דו"ח ביניים, או על מה שמוזכר בפרשת פקודי, ואז הוא כנראה דו"ח מסכם. לשאלה זו נדרש הכלי יקר באמרו:

"... אלה פקודי המשכן משכן העדות. נחלקו המפרשים בדבר אם אלה קאי [הם] על מעשה המשכן שהזכיר בסדר ויקהל, או אם קאי על מה שיזכיר בפרשה זו. ועוד הקשו למה עשה משה חשבון על מה שעשה מן הכסף והנחושת ולא עשה חשבון על מה שעשה מן הזהב[3]. על כן לבבי ידמה לומר שאלה פקודי קאי על מעשה המשכן שהזכיר למעלה..." (כלי יקר שמות לח:כא )

הכלי יקר פותר את הקושיה בדרך מקורית, לשיטתו משה אכן נותן דו"ח על מה שבכר נעשה, כלומר על מה שנאמר בפרשת ויקהל, אבל הסיבה כאן היא מתוך אנחת רווחה ששלב חשוב במלאכת המשכן הסתיים בשלום.

לפי שכבר גמרו כל מלאכת המשכן בכלל ופרט וכל מה שהיה להם לעשות מן הכסף והנחושת כבר עשו הכל, על כן היה משה שמח שנשלמה מלאכת הכסף והנחושת והיה להוט ליתן חשבון להוציא את עצמו מן החשד..." (כלי יקר, שם)

אבל אז עדיין יש קושיה, שהרי אם משה נותן דו"ח על מה שנעשה בכסף ובנחושת, עדיין יש לו לתת על הזהב, אם כן כיצד הכלי יקר אומר שבעקבות דו"ח זה, שהוא לשיטתו דו"ח ביניים, הוא מוציא עצמו מן החשד? ייתכן כי נוכל למצוא את התשובה בדברי  הרמב"ן:

"...לא ספר בפרשה מה נעשה בזהב, כי הזהב ממנו ביד איתמר ציפוי הקרשים והבריחים, וממנו ביד אלעזר הארון והכפורת והמנורה והשולחן ומזבח הזהב. והנה בעבור שלא יודע צפוי כל כלי כמה זהב יש בו לא ספר שנתנו משה להם במנין ובמשקל. ולכך לא הזכיר כאן פקודת אלעזר.." ) רמב"ן שמות פרק לח פסוק כא )

היות והזהב היה מופקד הן אצל איתמר והן אצל אלעזר, ובנוסף לכך כמות הזהב שהיה בציפוי הכלים הייתה שונה בגלל עובי הציפוי, לכן מצא משה לנכון להצביע על מה שהעם יכול לראות – כלי המשכן, ולעומת זאת לגבי הזהב משה מוסר את הכמות שהייתה בשימוש ללא פירוט מה נוצל בכל כלי, משום שדבר זה יכלו לתת איתמר ואלעזר שעסקו בזהב, ובכך משה יכול לשמוח לא רק על הדו"ח, ואף לא בגלל שהוא הוציא עצמו מכלל האחריות, אלא דווקא מכך שמי שהיה אחראי על מסירת הדו"ח – איתמר ואלעזר, עשו מלאכתם נאמנה, כדברי האברבנאל:

"...והנה אמר כל הזהב העשוי למלאכה בכל מלאכת הקדש. להגיד שהיה זהב התנופה שהרימו בני ישראל תרומה לה' תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלשים שקל בשקל הקדש. ושכל אותו זהב נכנס במלאכה שעשו בכלים שנזכר בפרשת ויקהל..."(אברבנאל שמות לח )

כן גם כאשר מוסרים דו"ח חייבים לתת אותו בצורה שתהיה מובנת למי שקורא אותו, לכן התורה מציינת את סך השקלים שנאספו, וממירה אותם לכיכרות כסף. כדי שבבוא העת כאשר יהיה שינוי בערך המטבעות ניתן יהיה לעקוב אחרי החשבון שהתורה מציינת בסיכום התרומות למלאכת המשכן.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר