תפריט

בס

בס"ד

ונתתי לו את בריתי שלום

פרשת פנחס – תמוז תש"ע

 

פרשת פינחס מתחילה למעשה בסוף פרשת בלק, שם נאמר שפינחס לוקח יוזמה והורג בחרב את זמרי בן סלוא שהיה נשיא שבט שמעון ואת כזבי בת צור שהייתה בת נשיא שבט מדיין. אין ספק שמעשהו של פינחס מעמיד אותו בסכנה גדולה מאוד של נקמת דם, הן מצד שבט שמעון והן מצד אנשי מדיין. עד כדי כך שהקב"ה מתערב ואמר למשה להודיע לכל העם:

"פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם... לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום".(במדבר כה:יא - יב)

חז"ל מפרשים את משמעות המילים "בריתי שלום" כהבטחה שה' יגונן עליו מכל רע ולמעשה בעקבות הברית עם ה' כל פגיעה בפינחס כמוה כפגיעה בבן בריתו של ה'. או כפי שאומר האברבנאל:

ולפי שהיו רבים מבני ישראל אומרים, שהיה פנחס בסכנה עצומה, עם בני שמעון וקרובי זמרי, שיעמדו עליו ויהרגוהו ויצטרך פנחס מטעם זה לבקש אנשים שילכו סביבו לשמרו מאויביו, ציוה ה' למשה, שיאמר לכל אדם ויפרסם בתוך בני ישראל, שה' ית' נותן לפנחס את בריתו שלום ולא יירא בקום עליו מרעים, כי מי ערב את לבו לגשת אליו להשחיתו בהיות ברית ה' סביבו לחלצו?! (פירוש האברבנאל לפרשת פינחס)

אולם יש פרשנים שרואים בהבטחת ה' הגנה דווקא על הנפש של פינחס שהייתה עלולה להינזק ולהיות מושפעת לרעה ממעשה ההרג, שהרי לכל מעשה של הריגת הנפש יש השפעה שלילית גם על נפש הרוצח, נפשו נסערת עליו ומביאה אותו לידי עצבות מתמשכת או שהוא מגיע למצב מסוכן שבו הוא נעשה אדיש כלפי המעשה מתוך עזות הלב, דבר שעלול להביא לידי מעשי הרג נוספים. 

"..בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב”ה ברכו במידת השלום שלא יקפיד ולא ירגיז ובשביל זה טבע המעשה שעשה פנחס להרג נפש בידו היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אחר כן, אבל באשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה עניין לפוקת הלב..." (פירוש העמק – דבר לפרשת פינחס)

אולם השאלה הנשאלת היא מדוע בכלל היה צריך פינחס לקחת על עצמו מעשה נועז כזה, שלא לומר מעשה שהוא פלילי לחלוטין, הריגת אדם ללא משפט! חז"ל מתרצים זאת בכך שבמקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב, אלא יש לעשות מעשה! כך פינחס לא חלק כבוד לרבו – משה, שהרי מי שהיה צריך להחליט מה עושים במקרה זה הוא אכן משה. אלא מה, מכיוון שעל פי המדרש הייתה למשה נגיעה בעניין הוא לא יכל לקבל החלטה וכאן נכנס פינחס ולוקח יוזמה. אולם לדעת חכמים לא כולם ראו את מעשהו בעין טובה, היו גם כאלה שהתנגדו למעשה פינחס, עד כדי כך שביקשו אפילו לנדותו.

"..הבועל ארמית – קנאין פוגעין בו. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים? אמר ר' יודה בן פזי: ביקשו לנדותו – אלמלא קפצה רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינא לאלוהיו". (ירושלמי סנהדרין פ"ט הלכה ז')

בעל תורה תמימה מעיר על גמרא זו כי יתכן מצב שאדם יהרוג אדם אחר יתלה זו בקנאותו לה' בעוד שבפועל היה זה מתוך סיבה אחרת לחלוטין או לא מתוך מחשבה טהורה בלבד:

"...כמה עמלו המפרשים לפרש דרשה זו, אבל באמת יש לפרש בדרך פשוטה, דאמר בזה: "תני: שלא ברצון חכמים" כלומר: הא דקנאים פוגעים בבועל ארמית אין רוח חכמים נוחה מזה. והסברא בזה יש לומר, דכיון דצריך לעשות זה ברוח קנאה אמיתית לכבוד ה', אם כן אי אפשר לתת רשות לכל אדם שיהיה רשאי לפגוע באיש כזה, כי מי יודע אולי הוא עושה זאת באיזו פניה צדדית ואומר כי עושה ברוח קנאת ה', ובין כה הוא הורג נפש, שאינו מחויב מיתה מצד הדין ממש..." (תורה תמימה לפרשת פינחס)

משורר ספר תהילים מתאר את מעשה פינחס כך:".. ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם.." (תהלים קו ל - לא). פרשנים ניסו להבין את דברי המשורר, ומתוך כך לנסות להבין מה קדם למעשהו של פינחס, לשיטתו של הרשב"ם, הוא היה מעין שופט וגם המוציא לפועל:"...כל פילול לשון דין. וכן ויעמוד פנחס ויפלל, עשה נקמה, כדכת' ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו וגו'. לשון נקמת דין.." (רשב"ם בראשית פרק מח פסוק יא ) לעומתו טוען הרמב"ן שפילול הוא עשיית שפטים:

ואיבינו פלילים - היו בנו מתחלה לעשות בנו שפטים כרצונם..לולי צורם התקיף .. פלילים, מלשון אשר פללת לאחותך (יחזקאל טז נב), ויעמוד פנחס ויפלל (תהלים קו ל).."( רמב"ן דברים פרק לב פסוק לא )

אולם הגמרא במסכת סנהדרין מלמד כי פינחס לא פעל מתוך דחף בלתי נשלט, אלא היה כאן דין ודברים בינו לבין הקב"ה בדבר גורלו של זמרי בן סלוא. רק לאחר שהוא מקבל את אישור ה' הוא הורג את זמרי. על הנאמר במזמור תהלים "ויעמד פינחס ויפלל", אמרו חז"ל:

 "אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד כביכול שעשה פלילות [דין ודברים] עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להן: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חימה בן משיב חימה הוא" (סנהדרין דף פב עמוד ב).

אולם הגמרא עצמה מסייגת את מעשה פינחס כדבר חריג ולא רצוי, לכן אין לאדם לקחת ולעשות דין לעצמו, אפילו לא בשם קנאות דתית. יותר מכך אם זמרי היה קם כדי להגן על עצמו היה ברשותו להרוג את פינחס ללא שהוא – זמרי יועמד לדין, משום שברגע שפינחס ביקש להרוג את זמרי, חל עליו – על פינחס דין רודף:

"איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך - אין מורין לו. ולא עוד אלא, שאם פירש זמרי והרגו פנחס - נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא." (סנהדרין, שם)

כדי להבין את סבך הקשר בין הפוגע – פינחס לנפגע – זמרי בן סלוא, ראוי להתבונן גם בעבר השבטים שממנו הם באו. פינחס – שבט לוי, זמרי – שבט שמעון. זאת לא הפעם הראשונה שאנו פוגשים את שני השבטים האלה עם עניין הקשור בהריגה. את שמעון ולוי אבות השבטים, פגשנו בנושא זה כאשר הם הורגים את אנשי שכם בעקבות אונס דינה, ואילו את שבט לוי אנו פוגשים שוב בעקבות חטא העגל כאשר משה אומר " מי לה' אלי ויאספו אליו בני לוי.." (שמות לב:כו) כאשר בני לוי מתייצבים אצל משה הוא מצווה עליהם להרוג את החוטאים בעם."ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש" (שמות שם כח). מכאן ניתן לשער שבהריגת אנשי שכם, שמעון ולוי פעלו כנראה ממניעים שונים: שמעון – מתוך רגש נקם על האונס. לוי – מתוך קנאות דתית ללא מניעים אחרים, בדומה לקנאות הדתית שהציגו בני לוי בחטא העגל. אולם בעיני יעקב חטא הוא חטא, והרג ללא משפט הוא הרג, לכן הוא מענישם קשות, ולקראת סוף ימיו הוא אומר להם:

"שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי בקהלם אל תחד כבודי... ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". (בראשית מט: ה – ז)

מדברי יעקב ניתן להבין שהוא מנשל אותם מנחלה בתוך בני ישראל. אולם נראה כי התנהגות בני לוי לעומת התנהגותם של בני שמעון יש בה כדי להסביר את התיקון שעושה משה לדברי יעקב כלפי בני לוי. משה הופך את הנזיפה לברכה.הוא אומר עליהם  "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.." (דברים לג:י) , כלומר הפצתם בישראל היא מתוך תפקיד רוחני ולא מתוך עונש. לעומתם בני שמעון אכן נבלעים בתוך שבט יהודה כפי שנאמר: "...ויהי נחלתם בתוך נחלת בני יהודה" ( ) יותר מכך שבט לוי זוכה למעמד מיוחד, הוא לא זקוק לנחלה: "לא יהיה לכהנים הלווים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל... ד' הוא נחלתו כאשר דבר לו". () אולם המקרא דואג להבהיר שמעשהו של פינחס הי מקרה חד פעמי שהקנאי זכה לפרס על פעולתו, לעומתו מציין המקרא מקרה דומה, עם אליהו הנביא, [שזוהה ע"י מספר דרשנים כפינחס שהאריך ימים] אשר הורג ארבע מאות נביא בעל והודח מתפקידו ע"י הקב"ה, הקב"ה מלמד את אליהו לקח כי פעולות אלימות לא יביאו לתועלת, לכן הוא בוחר להתגלות אליו בצורה סימלית דווקא בקול הדממה הדקה, פעולה המסמלת את המתינות והסובלות, לעומת שאר הפעולות המייצגות תוקפנות:

".. וַיֹּאמֶר, צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יהוה, וְהִנֵּה יהוה עֹבֵר, וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יהוה, לֹא בָרוּחַ יהוה; וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ, לֹא בָרַעַשׁ יהוה׃ 12 וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ, לֹא בָאֵשׁ יהוה; וְאַחַר הָאֵשׁ, קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.." ( )

לשאלת ה' ַ"..מַה־לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ.." הוא עונה "..וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי־עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת־מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ           .."

תשובת ה' לא מותירה ספק באשר ליחסו של ה' כלפי הקנאות הדתית של אליהו : "..ַויֹּאמֶר יהוה אֵלָיו, לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק; וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת־חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל־אֲרָם׃ וְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי, תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל; וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה, תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ׃

הרד"ק מציין שבגלל דבריו הקשים של אליהו על עם ישראל, בדבר הברית שהם עזבו, נענש אליהו גם בצורך להיות נוכח בכל ברית שבני ישראל עושים לילדיהם:

"..וכן אמר באגדה שאליהו קנא על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים, שנאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו קנאת בשטים וכאן אתה מקנא על המילה חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתם רואה בעיניך, מכאן התקינו לעשות כסא הכבוד לאליהו שנקרא מלאך הברית.." (רד"ק מלאכי פרק ג פסוק א )

ונסכם בציתות מתוך דברי הזוהר הקדוש בדבר והסכנה שבקנאות ואי יכולת בני האדם לסבול אותה, ולכן נענש אליהו

".. אמר ליה[לו] קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה דלא יכיל עלמא למסבלך [ מכאו והלאה שהעולם לא יכול לסבול אותך] עם בני (נשא = אדם) [לכן]ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך. יהא נביאה אחרא [הוא יהיה נביא אחר] לגבי בני (נשא) ואת תסתלק לאתרך [ ואתה תלך לך למקומך].."(: זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויגש דף רט עמוד ב )

שבת שלום ומבורך, וחופשה נעימה ומהנה

בן שושן אלעזר

 

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ט

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ט

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

שולחן עבודה אורט

משחוק בהוראה

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר