בס"ד

עלה אל הר העברים- בא ללמד גדולתו של משה

פרשת פנחס – תמוז תשע"ב

פרשנים רבים משתמשים בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה" כלומר סדר הופעת האירועים בתורה, לא מחייב את המציאות הכרונולוגית של התרחשותם. ובכל זאת מה ראתה התורה לציין את ציווי הקב"ה אל משה:"... וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרן אָחִיךָ.." (במדבר כז:יב-יג).דווקא בנקודת זמן זו? נכון, בני ישראל חונים ליד הגבול מעבר הירדן המזרחי, אך ההכנות לכיבוש הארץ טרם הושלמו, ולא ברור אם משה אכן עלה להר העברים בשלב זה, שהרי עליה להר הייתה אמורה להיות הפעולה האחרונה בחייו, כדברי הרא"ם (רבי אליהו מזרחי 1435 – 1526 טורקיה) "..הפרשה הזאת אין כאן מקומה, שהרי אחר שעלה אל הר העברים, שהוא הר נבו, שוב לא ירד.."(רא"ם במדבר כז:יב) בדיוק כך הדבר גם עם אהרון הכהן כשעלה להור ההר. ואם כן, מה עניינו של ציווי זה כאן?[1] גם הרמב"ן מרגיש בקושי זה ומתרץ:

"...עלה אל הר העברים הזה - שם ההר הזה "הר נבו"...ואיננה מצוה שיצונו הקב"ה לעשות כן עתה, שאם כן יהיה מתחייב לעלות שם מיד, אבל טעמו תעלה אל הר העברים וראית את הארץ, כי בעבור שצוהו לאלה תחלק הארץ, הודיעו כי לא על ידך תחלק, כי אתה תעלה לראש הר העברים טרם שיסעו ישראל מארץ מואב ותמות בו ולא יגיעך מן הארץ לבד הראיה..." (רמב"ן במדבר כז:יב-יג).    

משה יזכה לראות את הארץ מרחוק, אבל לא יהלך בה! משה יחלק את הארץ ע"פ חלוקה שבטית, אך לא יהיה נוכח במעמד המיוחל. כיצד מרגיש מנהיג שיודע שהוא לא יזכה לממש את השליחות והחזון כשהם כבר בהישג יד? כיצד הוא אמור להגיב - האם לא טבעי שירגיש כאילו חרב עליו עולמו? אבל משה גדול הנביאים מלמד אותנו פרק מאלף בהגדרתה של שליחות ציבורת, הוא אמנם עוד יתחנן להיכנס לארץ, אפילו כאחד האדם, אבל בנושא מילוי התפקיד, אין עוררין - את השליחות יש למלא בדבקות ובאמונה עד הרגע האחרון. או כפי שהמשנה אומרת:

"...הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה...ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא.." (משנה אבות פ"ב מ:טז)

כן, לא תמיד אפשר לסיים את המשימה, אבל זה לא אומר שיש להעביר את האחריות לאחרים מתוך התרשלות. וכדברי איוב: "..כִּי פעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְארַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ.." (איוב לד:יא) הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה, ואולי בשל כך התורה מעמתת את האדם בשאלות שכר ועונש, דווקא בהציגה את דמותו של משה ופועלו גם אחרי הגזירה שלא יכנס לארץ. אין ראוי ממנו להעביר את המסר לעם שקיום מצוות האל לא תלויות במצב רוח אישי, ולא בשיקולים של רווח והפסד. ולענ"ד ציווי זה – "עלה אל הר העברים" נאמר דווקא כאן כדי לחדד את מעלתו של משה כדוגמא לשאר העם. שהרי אם הדבר היה מוזכר רק בספר דברים, סמוך למיתת משה, לא היינו עומדים על מעלה זו של גדול נביאי ישראל הממלא את ציווי האל בתנאים שבן אנוש רגיל היה עלול לפרוק מעליו כל עול. אבל משה נשאר נאמן לדרך שבה הוא הוביל את העם ארבעים שנה, הוא ממשיך ללמד מוסר את העם ולהוכיחו, הוא ממשיך למלא בזריזות את המהלכים לקראת כיבוש הארץ, אפילו שהוא יודע שמסכת חייו תסתיים רגע לפני מימוש הבטחת האל לאבות – כניסה לארץ כנען. ואם יבא מאן דהוא וישאל: מה חטאו של משה, עד שנענש בצורה כל כך קשה, הרי הקב"ה מעיד עליו שאין נאמן ממנו עלי אדמות. אציע להתבונן בדברי שד"ל (שמואל דוד לוצאטו 1800 – 1865, איטליה)

"...משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש...ואולי עוד כמה דעות אחרות נכתבו, ואני לא ידעתין; אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו..." (שד"ל במדבר כ:יב)

עניינים שונים יש בפרשת פנחס, אך חז"ל מצאו לנכון להצביע על סמיכות פרשת בנות צלופחד, לעליית משה להר העברים, כדי לראות את הארץ בטרם יחזיר את נשמתו לבורא. סמיכות זו באה גם כדי להראות את הקשר בין חיבת בנות צלפחד בן חפר את ארץ ישראל, לחיבתו של משה את הארץ. ומשום שהקב"ה נעתר לבקשתן, חשב משה לבקש גם על עצמו[2]. אבל לא רק בעניין הארץ, אלא גם מתוך דאגה לבני גרשום ואליעזר.

"...כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה: נוצר תאנה יאכל פריה.." (רש"י במדבר כז:טז)

גם כאן מתגלה משה במלא הדרו, הוא מקבל עליו את ציוי הבורא. אם הוא חשב שלכל הפחות בניו ירשו את גדולתו ובכך ישלימו את מפעל חייו, אזי גם כאן נכונה לו הפתעה מצד האל: "..וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.." (במדבר כז:יח) יהושע אשר שימש כעוזרו הנאמן הוא זה אשר ימשיך ויממש את המסע הארוך לכיוון הארץ. משה אכן ממלא את מצות האל כפי שמעיד הכתוב:"...וַיִּסְמךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד משֶׁה.." (במדבר כז:כג) אבל רש"י שם לב להבדל קטן, אך משמעותי בין הציווי לביצוע:

".. ויסמך את ידיו - בעין יפה יותר ויותר ממה שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש ומלאו חכמתו בעין יפה..." (רש"י במדבר כז:כג)

שבת שלום ומבורך                                   בן שושן אלעזר