בס"ד

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" -  מדוע?

ר"ח אדר ב' תשע"א

אחת המצוות המרכזיות של פורים היא כמובן קריאת המגילה: אולם עוד לפני שמגיעים לזמני קריאתה, יש ציווי מיוחד שמופיע כדרך אגב דווקא במסכת תענית – "משנכנס אדר מרבין בשמחה". מדוע יש מצווה מיוחדת  להרבות בשמחה בכל ימי חודש אדר? הגמרא אומרת:

"...אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה.  אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה [תרגום חופשי: לפיכך בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, יתחמק ממנו באב, שמזלו רע, ויבוא עימו לדין באדר שמזלו טוב].,.." (תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א )

מעניין, הטעם שניתן למצווה זו הוא בעל זיקה ישירה לעצבות ומיעוט השמחה שאנו מצווים עליהם באב. כלומר חודש אדר הוא היפוכו ואולי אף משלימו של חודש אב. כיצד? חז"ל מלמדים אותנו שחודש שבו חרב המקדש, ובאו בו עוד צרות רבות על עם ישראל, מלמד על תקופת זמן שבה המזל לא מאיר פנים לעם ישראל, לעומת אדר שאירע בו נס פורים, המלמד על תקופת מזל טובה לישראל. והרי תפיסה זו בעייתית, משום שיש מחלוקת חכמים האם עם ישראל תלוי במזל או לא.

רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל...דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר [ירמיהו י] כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאתות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה..." (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א )

רבי חנינא סובר שהמזל שולט בכל תחומי החיים- לכן גם עם ישראל תלוי במזל, לעומתו רבי יוחנן סובר שאין הדבר כך, התנהלותו של בני ישראל בקרב העמים היא משהו שהוא מעבר למזל!

 לכן יש לשאול: האם שמחת חודש אדר היא פיצוי על מנהגי האבלות שיש בחודש אב? אם אכן כך הדבר, היו יכולים לקבוע זאת בחודש ניסן- חודש הגאולה. אלא, לענ"ד נראה כי באמירה " משנכנס אדר מרבין בשמחה", יש מסר המצביע על קשר בין שני אירועים מרכזיים בהוויה יהודית: חורבן ותקומה. באב – נחרבו שני בתי המקדש. וכנגד זה נאמר: "באחד באדר משמיעין על השקלים"( משנה שקלים פ"א מ"א). צא ולמד, כשם שבית המקדש חרב בעוונות העם, כך הוא יבנה בזכות העם. אותם שקלים שנאספו החל מר"ח אדר, מיועדים לקניית קורבנות התמיד כדי לכפר על עונות בני ישראל, ולצרכי המקדש השוטפים, כפי שאומר האברבנאל:

"..באחד באדר משמיעין על השקלים ומהם היו קונים התמידין כדי שיקריבו אותם משל צבור והיו גם כן קונים מהשקלים ההמה שמן וסמים ובשמים לקטרת..." (אברבנאל שמות פרק ל )

היות וכל חודש אדר מתעסקים במצוות מחצית השקל לצרכי המקדש, אזי יש שמחה אצל העם על הבשורה והאפשרות לכפרת עוונות, ובכך המקדש ישאר עומד על כנו ולא יחרב  בגלל התנהגותם. אך כיום שהמקדש חרב, אנו מקיימים רק זכר למחצית השקל, כדי לסמל בכך את התקווה לבניינו של בית המקדש. אולם ר' צדוק הכהן מלובלין שואל מה העניין של השמחה המרובה שיש בחודש אדר דווקא, ולא בחודש ניסן – חודש הגאולה?

 "...אך להבין למה באמת רק באדר כל החודש נהפך לשמחה ולא נזכר כן בחודש ניסן? ובאמת גאולת ניסן עדיפא כמו שאמרו (מגילה י"ד א) לענין הלל התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה הכא וכו' אכתי עבדי אחשורוש אנן..." (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות לראש חודש אדר )

לשיטתו של "פרי צדיק" קביעת "מרבין בשמחה" באדר עומדת בסתירה לדברי חז"ל עצמם, כשקבעו שלא אומרים הלל בפורים. קביעה אשר מחזקת את הטענה שהשמחה העיקרית הייתה ראויה להיות דווקא בניסן. ומה גם שהטעם שחז"ל נתנו לקביעה זו היא שהישועה שהייתה בפורים לא הייתה מושלמת, לעומת הגאולה ממצרים. שהרי בניסן העם היה חופשי לחלוטין מעול פרעה. בעוד שבאדר, הם המשיכו להיות תחת חסותו של אחשוורוש! אם כן לשמחה מה זו עושה? נראה כי השמחה העיקרית נובעת לא מעניין הישועה בלבד, אלא היא באה ללמד על חשיבותו של ערך בסיסי אצל האדם – ההשתדלות כפתח לתקווה.  בדרך זו מתרץ ה"פרי צדיק"  את הקושיות שהוא עצמו הקשה:

"...וכן היו כל הנסים מצד ה' יתברך שהכה בפרעה ובכל מצרים בעשר מכות והיו נגוף למצרים ורפוא לישראל ... וכן בקריעת ים סוף כתוב (שמות י"ד, י"ד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון הכל מצד ה' יתברך. מה שאין כן חודש אדר שנוצר באות ק' כמו שמובא בספר יצירה (פרק ה') ואות ק' איתא בגמרא (שבת ק"ד א) קו"ף קדוש מרמז לקדושה מצד ישראל ... וכן היה אז קבלת תורה שבעל פה ..וכמו שאמרו בגמרא (שבת פ"ח א) דבשעה שאמרו נעשה ונשמע קשרו לכל אחד שני כתרים וכו' ועתיד הקב"ה להחזירן לנו וכו' ושמחת עולם על ראשם שמחה שמעולם על ראשם דהשמחה בא ממה שישראל מקבלין עול מלכותו..." (ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק שמות לראש חודש אדר )

מוסר השכל – רק אדם שעושה מעשה, מרגיש את ההתעלות שיש בתקווה, יותר מכך, התקווה  בפני עצמה היא כבר אתחלתא דגאולה, אם לא גאולה פיזית, וודאי גאולה רוחנית.