בס"ד

נביא או חולם חלום – אמת או שקר?

פרשת ראה – תש"ע

פרשת ראה מעמידה אתגר גדול בפני האדם המאמין, כיצד להבחין בין נביא אמת לנביא שקר! בין חולם חלומות שווא או חוזה המוסר את דברי האל. הכתוב אומר:

"... כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.." (דברים פרק יג : ב – ד)

 על הבדל בין אות למופת עומד בעל המנחה בלולה, כאשר הוא טוען שיש בהם כדי לשכנע את המתלבט באמיתות העניין שמובא לפניו:

"...אות או מופת, ההפרש שיש בין אות למופת, אות – דבר שמביא אדם לידי אמונה, וכן תרגומו של ויבא, ואתא. ומופת – הוא דבר המפתה להאמין בדבר ההוא.." (מנחה בלולה לפרשת ראה)

אם כך, נוכל לומר שהקושי העולה מפסוקים אלה, מתעצם שבעתיים לנוכח העובדה שעשיית אותות ומופתים הייתה לכאורה חלק לא מבוטל בתהליך שכנועו של עם ישראל, כי שליחותו של משה היא שליחות אלוהית. האותות והמופתים היו מרכיב חשוב בשכנוע העם, שמשה הוא נביא אמת ושליחו של הקב"ה. מעבר לכך, כאשר משה פונה לקב"ה ואמר לו שאין שום סיבה שעם של עבדים יאמינו פתאום שבא להם גואל: "...ויַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.."(שמות ד:א) באה תשובתו של הקב"ה למשה ומעמידה את הנאמר עתה בדילמה. שהרי היא סותרת את הציווי לא להאמין לנביא אשר נעזר באותות כדי להוכיח את נבואתו. מדוע? מה ההבדל בין הציווי החדש כאן, למה שנאמר ע"י הקב"ה למשה בשליחותו הראשונה למצרים:

"... וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן: וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.."( שמות פרק ד :ח-ט)

אנו רואים כי כבר בספר שמות, המדרש חש בקושי זה, וטוען כי האותות באו לצורך משה ולא לצורך עם ישראל, כלומר, הקב"ה נותן בידי משה את האותות, כחלק מתהליך שבא לשכנע את משה להסכים למלא את השליחות שהוצעה לו.

"... ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי אותה שעה דבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו.." (שמות רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה יב ויען משה )

חיזוק לכך מצאנו בספר העיקרים של ר' יוסף אלבו, הוא מציין את העובדה שעשיית האותות והמופתים אכן לא הביאה את העם לידי אמונה שלמה כי שליחותו של משה היא אכן שליחות אלוהית, שליחות שיש בה דברי נבואה. הם אמנם התרשמו מהאותות אך עדיין היו מסופקים:

"...בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדין במציאות הנבואה, תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה' כ"א), שיראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה...ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט ט'), כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה ..", (ספר העיקרים מאמר ראשון פרק יח )

האברבנאל מקשה על דברי התורה בעניין הגדרתם של נביאים המסוגלים לעשות אותות ומופתים, כנביאי שקר. זאת כמובן מהעובדה הפשוטה שאם הם מצליחים בכך, הרי זה מתוך רצונו של הקב"ה לנסות את העם ולבחון את אמונתם. אם כך, טוען הארבנאל כיצד ניתן לכנותם נביאי שקר, הרי בסופו של דבר האותות והמופתים הם אכן רצונו של הקב"ה:

".. ויקשה לזה אמרו: ונתן אליך אות או מופת..כי – אם הוא נביא שקר איך יצאו מופתיו לפועל ..וקשה עוד אמרו כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם...ואם היה נביא שקר ייחס זה אל הנסיון.." ( פירוש האברבנאל לספר דברים)

גם המדרש מראה את תמיהתם של חכמים מעצם הגדרת נביאי השקר למי שיש בכוחם לעשות אותות ומופתים, עיקר תמיהתם היא על האפשרות שהקב"ה נותן להם לעשות זאת! מעניינת כאן נקודת ההסתכלות של שני החכמים: ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא:

"...אמר רבי יוסי הגלילי ראה עד היכן הגיע הכתוב, סוף [לעתיד] עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות, אל תשמע להם מפני מה כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים. אמר רבי עקיבה חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה. הא [הדבר האמור] אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר. ..כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים..." (ספרי דברים פיסקא פד )

המחלוקת המוצגת כאן היא האם יש כוחות בידי נביאי השקר, לשיטתו של ר' יוסי כן. לשיטתו של ר' עקיבא, נביא שקר, הוא מי שהיה נביא אמת, ולכן היה בכוחו לעשות אותות ומופתים, ולאחר זמן מה הוא סטה מדרך הישר ונעשה נביא שקר. אולם שניהם מסכימים כי המסר של נביאי השקר הוא כדי לבחון את אמונתו של העם. דברים אלה מעוררים כמובן בעיה מוסרית כפי שעולה מדברי האברבנאל. שהרי סופו של נביא השקר הוא מוות. אם כן כיצד הדבר מסתדר עם העובדה שהוא – נביא השקר, שפועל למעשה בשליחותו של הקב"ה, על מנת להעמיד את בני ישראל בניסיון האמונה בהקב"ה, חייב מיתה?

"..יקשה אמרו: והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת...והלא הוא היה ירא את ה', ולא אמר מה שאמר, כי אם לנסותם לדעת האם הם אוהבים את ה'...ולא היה דעתו חלילה להדיחם..א"כ למה יומת מה עשה.." (האברבנאל, שם)

תשובתו של האברבנאל מלמדת על הניגודיות בין תוכן הדברים שהנביא מוסר לעם ולהמלצות שלו אל העם המנוגדות להוראת התורה. לשיטתו עם ישראל עבר במדבר חוויות התגלות שיש בכוחן לחשל אותו בפני נביאי שקר העוטים על עצמם אצטלה של נביאי אמת.

"...ודעתי בפירוש הפרשה כך הוא...ואין הכוונה בזה שיעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כנגד טבעו של עולם. כי הנה הש"י [השם יתברך] לא יחזיק ביד מרעים לשנות הטבע...על דבר השקר...וזה היה אולי יודע אותו מדרך חוכמת הכוכבים או מצד הכישוף והנחוש.." ( פירוש האברבנאל לספר דברים).

 בעל "ספר אורחות צדיקים" מרחיב את ההגדרה של נביא שקר, ומסב את תשומת ליבנו לכך שבחזקת נביא שקר ניתן לכנות גם מי שפיהם וליבם אינם שווים, בעיקר לאור העובדה שבכך הם גונבים את דעת הבריות. הדברים מיוחסים בעיקר לאלה שהתנהגותם החיצונית מובילה את הציבור לפתח בהם תלות, העלולה להכשיל בני אדם. כגון: מחלקי קמעות למיניהם שאין מאחוריהם ולא כלום, או כאלה המייצגים את עצמם כבעלי כוחות על – טבעיים רוחניים, בעוד שהם ריקים מכל תוכן רוחני. על אלה אומר מחבר "ספר אורחות צדיקים":  

"..יש ענוה שהיא רעה כמו הגאוה, כענין שעשו נביאי שקר, שהיו לובשים בגדים כמו נביאי האמת שיקבלו כזביהם ושקריהם...לכך אותם ההולכים בענוה בענין המלבושים ומדברים בנחת, ומנהיגים עצמם בחזקת חסידים וצדיקים, ... ועושים רמאות בסתר, ואין חוששים לקיים המצוות רק ברבים ולא כשהם ביחיד, וגונבים דעת הבריות - אלו הם מחללים השם, ברוך הוא, יותר מכל האדם, .. " (ספר אורחות צדיקים שער הענוה ד"ה יש ענוה )

 כלומר האותות והמופתים הם לא רק מעשים שיש בהם לשנות סדרי בראשית, אלא אפילו התנהגות שמוליכה שולל.

על כל פנים, מרגע שניתנה התורה אין העם זקוק עוד לאותות ומופתים כדי להאמין או לדחות את דברי הנביא, מבחנו של נביא אמת או שקר הוא בזה, האם דבריו סותרים את הנאמר בתורה או עולים בקנה אחד איתה.

"..מרע"ה ..שלא האמינו בתורתו ומצוותיו מפני האותות שעשה במדבר, כי – אם מפני שבעיניהם ראו ובאזניהם שמעו מעמד הר סיני, ושלכן כי יקום נביא או חולם חלום ונתן אות או מופת, לא נאמין אליו כנגד התורה, לפי שלא נתאמתה ע"י אותות.." (האברבנאל, שם)

לענ"ד האברבנאל מוביל אותנו לתפיסה שהובילו חז"ל בתקופת בית שני, תפיסה האומרת שחכם עדיף מנביא. כלומר ברגע שהתורה ניתנה ע"י הקב"ה לישראל יש בה את המענה לכל צרכי העם ושאלותיו. שהרי הנביא רשאי להביא רק את דבר ה' ואין באפשרותו לחדש או לפסוק הלכה. אולם, ר' יוסף אלבו טוען שיש מקרים שנביא יצווה לעבור על דברי תורה והוא לא יחשב כנביא שקר! מדובר כמובן בעיקר במצבים שהמציאות מחייבת  זאת. וכאן אין שיקול דעת האם יש למלא את הוראת הנביא או לא, כאן יש חובה דתית. אולם כדי שהדבר יהיה מקובל, הנביא חייב להיות כזה שנבואותיו התקיימו והוא בגדר של נביא אמת המוכר בציבור זמן רב. אך בדבר אחד אין שומעים לו, אפילו נתקיימו בו כל ההגדרות של נביא אמת, אם יבקש לעבוד עבודת אלילים.

"... כי הנביא אמות נבואתו הוא אם בהגדת העתידות שלא יפול דבר מכל דבריו ארצה, ואם בעשית אותות ומופתים, והנביא שתתאמת נבואתו על זה הדרך מצוה פרטית היא בתורה לשמוע אליו בכל מה שיאמר, ואפילו לעבור על דברי תורה בהוראת שעה, כגון אליהו בהר הכרמל,[שהקריב לה' חוץ לבית המקדש, דבר שאסור ע"פ התורה] חוץ מעבודת אלילים, כי אחר שנוסה פעמים רבות ונמצאו כל דבריו אמתיים אם בעשית אותות ומופתים ואם בהגדת העתידות ולא הפיל מכל דבריו ארצה, הרי הוא בחזקת נביא ומצוה לשמוע אליו..." (ספר העיקרים מאמר ראשון פרק יח )

אחת הראיות שמביא ר' אלבו, היא הקרבת הפר ע"י אליהו הנביא מחוץ לבית המקדש, בזמן שהקרבת קורבנות בבמות הייתה אסורה מדין תורה. ובכל זאת אליהו הנביא לא רק שלא נחשב לנביא שקר, הוא פעל נגד נביאי השקר ורדף אותם עד חורמה. דבר שהעמיד אותו בסכנה מוחשית בפני איזבל אשת אחאב. ומוסיף על כך הדרשן ר"י אבן שועיב:

"...אבל אילו יבא אליהו ויאמר הקריבו קרבן בבמה בשעת איסור הבמות מהיום הזה והלאה אין שומעין לו וחייבין מיתה, אבל בענין ע"ז אפילו לפי שעה אין שומעין לו אלא יומת מיד. ויש לנו לבאר במה שאמרנו שהנביא נאמן הוא כשיבואו דבריו ולא יבטל מהם אפילו דבר קטן, אבל אם לא יתקיימו דבריו ואפילו במקצת שהוא אינו נביא..." (דרשות ר"י אבן שועיב פרשת ראה ד"ה ומעתה אם )

אבן שועיב מוסיף למעשה שפעולתו של אליהו הייתה מעשה חד פעמי ואין לחקות אותו או ללמוד ממנו היתר לעתיד. אפילו הוא  - אליהו, לא יכול לקבוע הלכה כזו. ומדגיש אבן שועיב כי נביא אמת נבחן בקיום כל דבריו, ומספיק שאמירה אחת, ותהיה שולית ככל שתהיה, לא תתמלא, אין הוא עוד בחזקת נביא אמת!

סיכומו של דבר, התורה מצווה לכבד את הנביא ולשמוע לקולו , אולם היא מסייגת את הדבר רק למצבים שהוא הולך על – פי התורה ולא מנסה לחדש או לגרוע ממנה דבר. התורה בהחלט ערה לקושי שיש לקהל להבחין בין נביא אמת לנביא שקר, לכן היא מצביה גבול אבחנה ברור, כל ציווי שמשמעו עבודה זרה, הוא ציווי הבא מנביא שקר! גם משה רבינו נותן בידי העם כלי לאבחן נביא אמת, כל נביא שמתנהג כמוהו!  "..נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן.." (דברים יח : טו). על כך אומר הרשב"ם את הדברים הבאים:

"...נביא מקרבך מאחיך כמוני - שיצוה לך מצוות שבתורה ולא כנביא וחולם חלום .. ומה שכת' ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, הרי פירושו כמו שמפרש אשר ידעו י"י פנים אל פנים, אבל להאמין להקב"ה יהא כמותו ולדבר אמת מאתו ולא כנביא הנותן לישראל אות ומופת לעבוד ע"ז.." (רשב"ם דברים פרק יח פסוק טו )

לא לחינם אומר משה את הדברים האלה דווקא כאן, שהרי חלק נכבד מספר דברים עוסק בתוכחה, שעיקר תוכנה הוא כמובן אמיתות דברי התורה ומצוותיה. לכן נראה כי התכונה שהוא רוצה שהעם יזכרו ממנו היא תכונת האמת! משה רוצה להעביר לעם את הרעיון שנביא אמת, נבחן במסוגלות שלו לומר את האמת גם כאשר היא לא נוחה ואפילו קשה. לכן אין צורך בנבואה המשתמשת באותות והמופתים לשם חיזוק האמונה. בעצם כאשר אנו מתרשמים מנבואה הבאה בליווי של אותות ומופתים, אנו לא בהכרח נותנים את דעתנו למסר הנבואי שיש בדברי הנביא, אלא מתפעלים בעיקר מיכולותיו של הנביא לחולל קסמים, שהם שלא תמיד הם בהכרח שינוי סדרי בראשית. דווקא האמונה בדברי הנביאים אשר מביאים את דבר ה' ללא צורך באמצעי מוחשי, היא המעידה יותר מכל, שלא את הנביא בלבד אנו מכבדים, אלא בעיקר את דבר ה' הנמצא בפיו.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר