תפריט

בס

בס"ד

 

לא יהיה בך אביון – מציאות או הבטחה מותנית?

פרשת ראה – אב תשע"א

 

פרשת ראה מציגה בפני הקורא שלל מצוות, ביניהם מצוות הצדקה, מצווה הנתפסת כערך חברתי ראשון במעלה שבין כל המצוות החברתיות. אולם לצד הפסוק המצביע לכאורה על הבטחה לחיי רווחה: "..אֶפֶס כִּי לא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ.." (דברים  טו:ד) בא פסוק העומד בסתירה גמורה לקודמו: "..כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ...לא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלא תִקְפּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן.." (שם,ז). כיצד אם כן שני מקראות סותרים זה את זה? המדרש עונה על קושיה זו כך:

"..אפס כי לא יהיה בך אביון, ולהלן הוא אומר:כי לא יחדל אביון מקרב הארץ? [אלא]  בזמן שאתם עושים רצונו של מקום, אביונים באחרים, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם..." (ספרי דברים ראה פיסקא קיד:ד)

כלומר המדד להתנהגות העם, תלוי בכמות האביונים שבתוכה, ככל שכמות זו תהיה גדולה יותר, הדבר בא להעיד שהתנהגותו הרוחנית והחברתית של העם, לוקה בחסר. בדיוק כשם שבצורת באה לבטא התנהגות לא מוסרית של העם. וממשיך המדרש ואומר, שגם אם מקיימים את מצוות הצדקה, יש לקיימה באופן שהוא ראוי ומכובד, כגון:

"..על כן...עצה טובה אני נותן לך מטובתך. פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך לאביונך, למה נאמרו כולם? הראוי ליתן לו פת נותנים לו פת, עיסה נותנים לו עיסה, מעה..להאכילו בתוך פיו מאכילים אותו בתוך פיו..."( ספרי דברים, ראה פיסקא קיח)

הגמרא במסכת כתובות מציינת מקרים שונים שבהם העניים נראו לכאורה די מפונקים, ובעלי דרישות מוגזמות – כגון סוגים משובחים של בשר, עופות או יין. אולם עיון באגדות המובאות בגמרא מצביעה על רגישות ייתר של חכמים אפילו לדרישות אלה. מדוע? הבה נתבונן באחת האגדות:

"..ההוא דאתא לקמיה [אותו אחד שבא לפני]דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל [העני]: בבשר שמן ויין ישן. [אמר לו ר' נחמיה]רצונך שתגלגל [שתאכל] עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת.." (בבלי כתובות סז:ב)

ע"פ האגדה, ר' נחמיה הציע לעני להשתתף איתו במאכל פשוט של עדשים, אע"פ שאותו עני היה רגיל לאכול דברים משובחים יותר. סופו של דבר, העני מת כתוצאה מאותה אכילה ור' נחמיה מאשים את עצמו במות העני, אולם הגמרא אומרת:".. איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי..." (בבלי כתובות שם), כלומר- הוא זה [העני] שלא היה צריך לעדן את נפשו בצורה כזו. והשאלה כמובן מדוע ר' נחמיה מאשים את עצמו? אלא, עניות היא פעמים רבות עניין יחסי, אם זה לסביבה שבה האדם חי, או למצבו הנוכחי טרם ירד מנכסיו. שהרי אין דומה מי שנולד לתוך דלות לזה שנולד לתוך עושר. זה שהיה רגיל לחיי רווחה ירגיש את מצוקת העוני ביתר שאת כאשר ירד מנכסיו. משום כך חכמים רצו להעביר מסר, שאין די בנתינה עצמה, אלא יש להיות קשובים גם למצבו הנפשי של העני. לכן אגדות כגון אלה של ר' נחמיה באות ללמד אותנו שמצוקתו של העני היא לא רק המחסור הפיזי אלא גם המחסור הנפשי. על הפסוק: "..כִּי פָתחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.." (דברים טו:ח) אומרת הגמרא:

"..תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין.." (בבלי כתובות שם)

לכאורה תמוהים דברי הגמרא, מחד היא אומרת שאין חובה להעשיר את האביון, אבל יש חובה לדאוג לפרנסתו– מעלה שהיא גדולה יותר מהנתינה בלבד, שהרי בנתינה אתה פותר בעיה לשעה, ובפרנסה אתה פותר בעיה לתמיד. ומאידך, היא אומרת שיש לספק לו אפילו סוס ועבד, הכיצד? האם אין אלה מותרות? אלא אם נתבונן היטב לעומקו של הרעיון נבחין שאין כאן סתירה. הסוס והעבד, הם הפרמטרים המצביעים על המאמצים שהחברה צריכה לעשות כדי להעלות את החלש על הדרך הנכונה שתביא לרווחתו, הסוס והעבד הם סמלים לכך שיש לתת לכל אביון את הכלים הנכונים כדי שיוכל להשתמש בהם בצורה מושכלת על-מנת להטיב את מצבו הכלכלי. אם כך ניתן לבאר את הפסוק "לא יהי בך אביון האופן הבא:

"..אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. צריך להבין לישנא דאפס..משמע דקאי[משמעות הדבר] על אדם עצמו, שישמור את עצמו מן העניות, וכענין שאמרו בכתובות: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שלא יצטרך לבריות.." (פנים יפות דברים טו:ד)

משמע הדבר שהאדם צריך לדאוג ולכלכל את צעדיו באופן שלא יזדקק לבריות. לא רק מההיבט של הדאגה לפרנסה, אלא גם מההיבט של החיסכון לימים פחות טובים. לכן אומר רש"י:

"..לא יהיה בך אביון - הזהר בעצמך שלא תבא לידי עניות... דאי לאו[שאם הדבר לא] לאזהרה אתא[בא] אלא להבטחה שמבטיחם שלא יהיה בהם אביונים? נכתוב לא יהיה בך אביון!  מדכתיב אפס - לאזהרה אתא,[בא] כלומר: אפס וחדל וכלה, עניות ממך, אפס לשון חדלה וכליה..."( רש"י מסכת סנהדרין  סד:ב )

גם רש"י בא להצביע שגורלו של האדם נתון אך ורק בידיו, אם ישב בחוסר מעש, סופו שיבוא לידי עניות. לכן ניתן לראות בפסוק: "לא יהיה בך אביון", הן אידיאל שהחברה צריכה לשאוף אליו, והן ציווי על האדם לעשות ככל האפשר על-מנת שלא יבוא למצב זה. מאידך, הפסוק: "כי לא יחדל אביון" מצביע על מציאות תרבותית של מי שנשען אך ורק על הכלל, ולא עושה מאמץ לשפר את מצבו הכלכלי. אין זו הבטחה, אלא ראיה של המציאות החברתית, שנגזרת מטבע האדם.

שבת שלום ומבורך                                                                בן שושן אלעזר

 

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר