בס"ד

זאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תּאכֵלוּ – על ענייני כשרות המאכלים

פרשת ראה – אלול תשע"ב

במספר מקומות בתורה מופיע הציווי לא לאכול מאכלים שהם בחזקת טמאים, נבלות או טריפות. איסור זה הוא אחד המאפיינים של היהדות בכל אתר ואתר. ומדינת ישראל אף חוקקה חוק האוסר על הונאה בכל הנוגע לענייני כשרות המאכל. התורה נותנת לנו סימנים כיצד לזהות בעלי חיים המותרים באכילה וכיצד לזהות את אלה האסורים:"..זאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תּאכֵלוּ שׁוֹר שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים...וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אתָהּ תּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לא תאכְלוּ.." (דברים יד:ד-ז)

לעיתים התורה מגדירה מה מותר ומה אסור כשהיא מצביעה על הכלל, ולעיתים דווקא על היוצאים מהכלל. לכן יש בע"ח שהאיסור או  ההיתר לגביהן הוא עניין של מסורת שעברה בין הדורות. כגון סוגי הארבה שהיו מותרים באכילה בתימן ובחלק מערי מרוקו.

בישראל אין חוק המגדיר מה מותר ומה אסור לאכול, אבל יש חוק שבה להגן על מי שמעוניין לחיות על פי צו מצפונו ואמונתו בעניין אכילת מזון המותר ע"פ התורה בלבד. חוק זה גם מגדיר את כל המקומות שבהם קיים חשש שהאדם המעוניין בשמירת הכשרות יבא לידי מכשלה:

"... מקום שבו עוסקים במכירה לציבור של מצרכים או בהגשתם, לשם אכילה או שתיה במקום, וכן אטליז..החלקים של בית המלון שבהם עוסקים בהכנתם של מצרכים או בהגשתם לשם אכילה או שתיה במקום; "מצרך" - מאכלים ומשקאות, ולענין אטליז - בשר ומוצרי בשר; "ייצור של מצרך" - לרבות אריזתו..." (חוק איסור הונאה בכשרות , התשמ"ג-1983 1)

כל המקומות הנ"ל חייבים לא להכשיל את המשתמשים בשירותיהם, הם אמנם לא חייבים לספק מזון כשר, אך אם הם מכריזים שהם נוהגים ע"פ ההלכה היהודית, הם חייבים להציג תעודה המעידה שהם מתעסקים עם מזון המותר ע"פ ההלכה – תעודת כשרות.

מדוע יש צורך בחוק כזה, הרי איסור הונאה הוא איסור שכולל את כל מעגלי החיים של האדם? אלא שהמחוקק היה ער לחולשת האדם, וליצר שלו להפיק רווחים קלים, או לכ הפחות לא להפסיד. שהרי אם בהמה טהורה נטרפת בזמן השחיטה, הבשר אסור באכילה, והפיתוי לרמות הוא כמובן גדול. יותר מכך רש"י טוען שלפעמים התורה כינתה חיה או עוף בשמות שונים כדי לא לתת פתחון פה למי שירצה לרמות ולשווק את בשרם כבשר כשר:

"...והראה ואת האיה וגו' - היא ראה היא איה היא דיה. ולמה נקרא שמה ראה, שרואה ביותר. ולמה הזהיר בכל שמותיה, שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק, שלא יהא האוסרה קורא אותה ראה והבא להתיר אומר, זו דיה שמה או איה שמה, וזו לא אסר הכתוב.." (דברים יד:יג)[1]

אבל כדי שיהיה ברור מה מותר ומה אסור לא רק לגבי בעלי חיים שעודם בין החיים, אלא אף לכאלה שמתו מסיבה כלשהי, באה התורה ומשתמשת בשני מושגים:"...נְבֵלָה וּטְרֵפָה לא יאכַל לְטָמְאָה בָהּ.." (ויקרא כב:ח). נבלה – בעל חיים או עוף שמת מיתה טבעית, או שהשחיטה לא הייתה ע"פ הלכות השחיטה. טריפה – בע"ח שעלול למות כתוצאה מתקיפה של בע"ח אחר: "..אם טרף יטרף - על ידי חיה רעה.." (רש"י שמות כב:יב). ובימינו המושג טריפה הורחב גם לבהמה או עוף שנשחטו כהלכה ונמצא פגם באחד מאיבריהם הפנימיים, כך שפגם זה היה ממילא גורם להם למות תוך קצר, זאת ע"פ ההבחנה שעושה הגמרא במסכת חולין:

"... אלו טרפות בבהמה: נקובת הוושט; ופסוקת הגרגרת; ניקב קרום של מוח; ניקב הלב לבית חללו; נשברה השדרה ונפסק החוט שלה; ניטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום, הריאה שניקבה או שחסרה.." (חולין מב:א)

ובמקרים מסויימים אף בהמה חולה ונוטה למות היא בבחינת טריפה. על הקושי של ההבחנה בין טריפה לכשרה אומר המלבי"ם:

".. גם בזה יש הבדל דק במיני טרפיות מה המותר ומה האסור שתלוי לפעמים כחוט השערה.." (מלבי"ם ויקרא שמיני סימן קעד)

אמנם ענייני הכשרות הם תחום נרחב ביותר, אך הדגש העיקרי שהתורה נותנת את דעתה עליו הוא עניין אכילת הבשר. למעשה, אכילת הבשר הותרה לאדם רק אחרי המבול. כאשר נח יוצא מהתיבה ומקריב קורבנות, הוא מקבל את אישור האל לאכילת בשר. יהיו שיראו בכך סימן לעליונות האדם על פני בעלי החיים, שהרי אחד הגורמים למבול הייתה השחתת המידות אף בין אדם לבהמה. ויש מי שיראה בכך דווקא סימן לחולשת האדם, ולחוסר היכולת שלו לעמוד מול פיתויים. על כך אומר ר' יהושע אבן שועיב (ספרד 1280 – 1340)

"...הראוי לפרש בטעם איסורו, כי השם ברא כל הנבראים התחתונים לצורך האדם כי הוא לבדו מהם מגיד בוראו, ואף על פי כן לא התיר להם מתחלה באכילה רק הצמח ...וכאשר היה במבול שניצולו בזכותו של נח והקריב מהם קרבן והיה לרצון לו התיר להם השחיטה.." (דרשות ר"י אבן שועיב אחרי מות וקדושים )

לשיטתו, עיקר ההגבלות על אכילת בשר היא בשל העברת תכונות החיה הנאכלת לאדם האוכלה, ובשל כך באה התורה ומגדירה את המותר ואת האסור.

"...ועוד כי הנאכל ישוב בגוף האוכל, ואם יאכל נפש הבהמה ידבק בנפשו עובי וגסות ובהמות, ותשוב נפשו קרוב לנפש הבהמה היורדת למטה לארץ כל זה מלשון הרמב"ן ז"ל..." (דרשות ר"י אבן שועיב שם)

המלבים לעותו תולה את היתר אכילת הבשר, לירידה המשמעותית בערך התזונתי של הפירות והירקות לאחר חטא המבול, לכן היה צורך בהיתר אכילת בשר, אבל בסוגי בע"ח שלא ישחיתו את מידותיו של האדם.

"...כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את ב"א כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו, וגם אחר שחיו כולם ע"י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו..." (מלבי"ם בראשית ט:ג)

שבת שלום ומבורך                                                         בן שושן אלעזר