בס"ד

בין נביא אמת לנביא שקר

פרשת ראה – תשע"ג

תקופת הנבואה בישראל, תופסת מקום נכבד וארוך בתולדות עם ישראל, אע"פ שבדרך כלל  היו הנביאים בעלי מעמד חברתי, לא תמיד הם זכו להכרה על פעלם. פעמים רבות דווקא נביאי האמת הם אלה שהיו נרדפים, בעיקר ע"י מלכים שלא שבעו נחת מדברי הנבואה שכוונו אליהם. ומנגד, דווקא נביאי השקר תפסו מעמד של כבוד אצל מלכים ואף אצל העם.

פרשת ראה, שנקרא השבת,  מאתגרת את האדם המאמין בכך שהיא דורשת ממנו להבחין בין נביא אמת לנביא שקר! בין החולם חלומות שווא לזה שמביא את דבר האל. הכתוב אומר:

"... כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:

לכאורה היינו אמורים לקבל כלים יותר ברורים להבחין בין נביא האמת לנביא השקר, שהרי אם דברי נביא השקר התקיימו, כיצד אפשר לומר שהוא נביא שקר? מה גם שיש בדבריו לכאורה העמדה של העם בפני ניסיון, מעין בחינה האם העם מסוגל לזהות זיוף! לכן נאמר:

לא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.." (דברים יג : ב – ד)

אחד הנביאים שהרבה להוכיח את העם היה כמובן הנביא ירמיהו, בתקופתו היו נביאי שקר שהאטעו את העם והמלך, כנגד התוכחות שהשמיע ירמיהו, הם השמיעו דברי שקר על עתיד טוב יותר:

"...שָׁמַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר אָמְרוּ הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי שֶׁקֶר לֵאמר חָלַמְתִּי חָלָמְתִּי: עַד מָתַי הֲיֵשׁ בְּלֵב הַנְּבִאִים נִבְּאֵי הַשָּׁקֶר וּנְבִיאֵי תַּרְמִת לִבָּם....הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'.." (ירמיהו כג:כה)

הנביא ירמיהו מקונן על השקר והתרמית, שמנבאים נביאי השקר, ובכך הם עלולים להביא את העם לידי חורבן, ולכן הוא מפנה את העם לדימוי בין נבואת האמת לנבואת השקר: ".. מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'.."

בדימוי זה משווה הנביא את נבואת השקר לתבן ונבואת האמר לבר, וכשפ שניתן להבחין בבירור בין התבן לבר כך על האדם המאמין חלה החובה להבחין בין נבואת האמת לנבואת השקר, כדברי הרמב"ם:

"..והלא המעוננים והקוסמים אומרים מה שעתיד להיות, ומה הפרש יש בין הנביא ובינם? אלא שהמעוננים והקוסמים וכיוצא בהן מקצת דבריהם מתקיימין ומקצתן אין מתקיימין...אבל הנביא כל דבריו קיימין שנאמר כי לא יפול מדבר ה' ארצה...מה לתבן את הבר נאם ה', כלומר שדברי הקוסמים והחלומות כתבן שנתערב בו מעט בר ודבר ה' כבר שאין בו תבן כלל.." (רמב"ם הלכות יסודי התורה פ"י ה"ג)

נראה כי המסר המרכזי כאן בא להצביע על דרכו היום יומית של האדם המאמין – האמונה לא זקוקה לאותות ומופתים כדי שתתקים. אמנם בדברי השקר יש מעט מדברי האמת, אבל בדברי האמת איו ולא כלום מדברי השקר.

 על הבדל בין אות למופת עומד בעל המנחה בלולה, כאשר הוא טוען שיש בהם כדי לשכנע את המתלבט באמיתות העניין שמובא לפניו:

"...אות או מופת, ההפרש שיש בין אות למופת - אות – דבר שמביא אדם לידי אמונה, וכן תרגומו של ויבא, ואתא. ומופת – הוא דבר המפתה להאמין בדבר ההוא.." (מנחה בלולה לפרשת ראה)

אם כך, נוכל לומר שהקושי העולה מפסוקים אלה, מתעצם שבעתיים לנוכח העובדה שעשיית אותות ומופתים הייתה לכאורה חלק לא מבוטל בתהליך שכנועו של עם ישראל, שהוא בא בשם האל. האותות והמופתים היו מרכיב חשוב בשכנוע העם, שמשה הוא נביא אמת ושליחו של הקב"ה. מעבר לכך, כאשר משה פונה לקב"ה ואמר לו שאין שום סיבה שעם של עבדים יאמינו פתאום שבא להם גואל: "...ויַּעַן משֶׁה וַיּאמֶר וְהֵן לא יַאֲמִינוּ לִי וְלא יִשְׁמְעוּ בְּקלִי כִּי יאמְרוּ לא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'.."(שמות ד:א) באה תשובתו של הקב"ה למשה ומעמידה את הנאמר עתה בדילמה. שהרי היא סותרת את הציווי לא להאמין לנביא אשר נעזר באותות כדי להוכיח את נבואתו. מדוע? מה ההבדל בין הציווי החדש כאן, למה שנאמר ע"י הקב"ה למשה בשליחותו הראשונה למצרים:

"... וְהָיָה אִם לא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלא יִשְׁמְעוּ לְקל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקל הָאת הָאַחֲרוֹן: וְהָיָה אִם לא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאתוֹת הָאֵלֶּה וְלא יִשְׁמְעוּן לְקלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.."( שמות ד :ח-ט)

המדרש לספר שמות חש בקושי זה, וטוען כי האותות באו לצורך משה ולא לצורך עם ישראל, כלומר, הקב"ה נותן בידי משה את האותות, כחלק מתהליך שבא לשכנע את משה להסכים למלא את השליחות שהוצעה לו.

"... ויען משה ויאמר והן לא יאמינו לי אותה שעה דבר משה שלא כהוגן הקב"ה אמר לו ושמעו לקולך והוא אמר והן לא יאמינו לי, מיד השיבו הקב"ה בשיטתו נתן לו אותות לפי דבריו.." (שמות רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה יב ויען משה )

חיזוק לכך מצאנו בספר העיקרים של ר' יוסף אלבו, הוא מציין את העובדה שעשיית האותות והמופתים אכן לא הביאה את העם לידי אמונה שלמה כי שליחותו של משה היא אכן שליחות אלוהית, שליחות שיש בה דברי נבואה. הם אמנם התרשמו מהאותות אך עדיין היו מסופקים:

"...בעבור שהאותות והמופתים שנעשו על ידי משה רבינו עם רבויים והפלגת פליאותם בשנוי טבעו של עולם לא היו מופת עצמי לנבואה, היו ישראל מסופקים עדין במציאות הנבואה, תדע שהרי אחר מתן תורה אמרו למשה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי (דברים ה' כ"א), שיראה מזה שעד המעמד ההוא היו מסופקים במציאות הנבואה...ולזה תמצא שאמר השם למשה בעת מתן תורה, הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם (שמות י"ט ט'), כלומר אני רוצה לאמת להם מציאות הנבואה עצמה ..", (ספר העיקרים מאמר ראשון פרק יח )

הקב"ה לא פוסל לחלוטין את עשיית האותות, נביאי אמת השתמשו בהם לא פעם, אבל הנבואה היא חלק מתהליך עיצוב דמותו ואמונתו של העם. וברבות הימים מצאנו הבדל ממשי בין נבואת האמת לנבואת השקר – נבאות השקר בוודאי שלא תתקים, נבואת האמת – כאשר היא באה להרע, הנביא מתפלל שלא תצא נבואתו לפועל, וכאשר היא באה להיטיב היא בוודאי תתקים.

שבת שלום ומבורך         בן שושן אלעזר