בס"ד

ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור – על תקיעת שופר בראש השנה

ראש השנה התשע"ד

אחד מרגעי השיא של תפילת יהודי ספרד בראש השנה הוא ללא ספק אמירת הפיוט "עת שערי רצון" שנכתב ע"י ר' יהודה בן-שמואל אבן-עבאס (פאס, מרוקו מאה ה-12( המושר ברוב עם, במנגינה שמרטיטה את הלב מספר רגעים לפני תקיעות השופר. הפיוט מתאר את מחשבותיו של אברהם ונחישותו למלא את צו האל להעלות את בנו יחידו – יצחק, על המזבח לשם שמים. אך בניגוד לתיאור המקראי שבו שנים – יצחק ושרה, מתוך שלושת הגיבורים של ההתרחשות שותקים, המשורר בחור להוסיף גם על מה שלא נאמר במקרא. כגון, דו שיח בין אברהם לשרה לפשר יציאתו של אברהם עם יצחק:

אָמַר לְשָׂרָה כִּי חֲמוּדֵךְ יִצְחָק / גָּדַל וְלא לָמַד עֲבוֹדַת שַׁחַק

אֵלֵךְ וְאוֹרֵהוּ אֲשֶׁר לוֹ אֵלחָק / אָמְרָה לְכָה אָדוֹן אֲבָל אַל תִּרְחַק

עָנָהּ יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

כאמור, דו שיח כזה כנראה לא התרחש בפועל, אך המשורר בוחר להעצים את העלילה בהניחו שאברהם לא עשה מעשה ללא התייעצות עם שרה, הוא כמובן לא מגלה לה את המטרה האמיתית להוצאת יצחק מהבית, לכן כדי ששרה לא תדאג הוא מוציא את יצחק באמטלה של רצון ללמדו  את עבודת האל. היא בתמימות כמובן, מבקשת ממנו שלא יתרחק יותר מידי. 

נראה שבגישה זו המשורר, רוצה להעביר מסר שלכל מעשה תמיד יהיו עדים, גם אם הם אילמים, וכביטוי לכך הוא דואג לחתום כל אחד מבתי הפיוט בשלושת העדים לכוונתו האמיתית של אברהם: "עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ" - עוֹקֵד [אברהם] וְהַנֶּעְקָד [יצחק] וְהַמִּזְבֵּחַ [בעל העדות האילמת, שאמור לקבל עליו את הקרבן]. אולם בניגוד לאברהם שלכאורה לא נותן את דעתו לתחושותיה של שרה, יצחק - הן כמי  שעומד לשלם בחיו, והן כעד, לא חרד כלל ועיקר לגורלו, עיקר דאגותיו נתונות לצערה של אימו כשתדע על המעשה, והוא אף מבקש לא להסתיר ממנה את גורלו:

שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה / הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה

הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה / אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה

צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

 המאבק המתחולל בקרבו של יצחק בין דאגתו לאימו, לבין הסכמתו לשמש כקורבן, בא לידי ביטוי בבית הכי מרגש שיש בפיוט הזה, הבקשה שלו להיות קשור היטב[1] בשעת העקידה

מִמַּאֲכֶלֶת יֶהֱמֶה מִדְבָּרִי / נָא חַדְּדָהּ אָבִי וְאֶת מַאְסָרִי

חַזֵּק וְעֵת יְקַד יְקוֹד בִּבְשָׂרִי / קַח עִמְּךָ הַנִּשְׁאָר מֵאֲפְרִי

וְאְמר לְשָׂרָה זֶה לְיִצְחָק רֵיחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

דבריו של יצחק עושים רושם רב בשמים, מלאכים לא יכולים לעמוד בפני דאגתו הרבה לגורלה של שרה, עם היוודע דבר המעשה. בנוסף, גם נכונותו של יצחק ודאגתו לשלמותו כקורבן, מזעזעים את המלאכים, שלכאורה לא מבינים איך בורא עולם יכול להיות אדיש להתרחשות שמתחוללת בהר המור, אין הם מבינים כיצד אברהם מתמודד עם הקונפליקט שבא לידי ביטוי בדברי המשורר: " וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ". איך לכאורה, הקב"ה מתבונן בשמחה שיש לאברהם למלא את צו האל, ולא בצער ובדמעות שיורדות על לחיו?

וְיֶהֱמוּ כָּל מַלְאֲכֵי מֶרְכָּבָה / אוֹפַן וְשָׂרָף שׁוֹאֲלִים בִּנְדָבָה

מִתְחַנְּנִים לָאֵל בְּעַד שַׂר צָבָא / אָנָּא תְּנָה פִדְיוֹם וְכפֶר הָבָה

אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

וברגע השיא של הדרמה באה התפנית המיוחלת, "..אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה.." (בראשית כב:יב) אומר הקב"ה לאברהם בפרשת העקידה. אך כאן המשורר מציין שלסוף טוב זה, יש חלק לא מבוטל למלאכי הרחמים שביקשו לסיים את ההתרחשות בטוב.

אָמַר לְאַבְרָהָם אֲדוֹן שָׁמַיִם / אַל תִּשְׁלְחָה יָד אֶל שְׁלִישׁ אוּרַיִם

שׁוּבוּ לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי מַחְנַיִם / יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם

בּוֹ שַׁעֲרֵי רַחֲמִים אֲנִי פּוֹתֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

המשורר קובע שמעשה העקידה הוא אחד הדברים שהם בבחינת " יוֹם זֶה זְכוּת לִבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם"

ואכן, מלבד פיוט נשגב זה, בחרו מסדרי התפילה להכניס את פרשת העקידה בכל יום בתפילת השחרית, כסגולה לזכות במידת רחמיו של הקב"ה על עמו. וכמובן, אנו דואגים להזכיר את מעשה העקידה ביום שבו כל העולם עומד לדין, בבחינת חשבון נפש על התנהגותו של האדם בשנה שעברה. בגמרא נאמר:

"..אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? - אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.." (ראש השנה טז:א)

לא די שנקרא את פרשת העקידה, אלא תקיעת שופר היא המזכרת מהעד השלישי – המזבח, שקיבל עליו את עולת האיל, במקום יצחק. ולא רק זאת. אלא שאנו כצאצאיו של יצחק, לא היינו באים לעולם אלולי בא הציוי " אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". לכן רואה רבי אבהו את כל אחד מצאצאי יצחק, כאילו הוא עצמו נעקד. ובזכות זה הוא באה לבקש תחנונים לפני בוראו. וכך בוחר המשורר לסיים את הפיוט:

לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה / זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה

וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה / וֶאֱמר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה

יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ

המשורר היושב בגולה, לא מבקש רק על עצמו, אלא הוא מפנה את בקשתו גם לגאולה של העם מהמשברים שפוקדים אותו בגלות, ובזכות התקיעות תבוא הישדועה

שנה טובה ומבורכת                            בן שושן אלעזר