|
בס"ד
כי תבואו אל הארץ – פסיכולוגיה של עם
פרשת שלח לך – סיון תשע"א
הנושא המרכזי בפרשת שלח לך הוא כמובן חטא המרגלים, חטא שבעקבותיו נגזר
על בני ישראל לנדוד במשך ארבעים שנה במדבר. הקשר בין החטא לעונש
ברור-בני ישראל שומעים את דברי המרגלים בדבר חוזקם של יושבי הארץ,
ונופל עליהם פחד ששיתק אותם עד כדי כך שהם לא רק שלא מאמינים ביכולתם
לגבור על יושבי הארץ, אלא הם לא מאמינים אפילו ביכולתו של האל לסייע
להם במלחמה זו. על הפסוק:".. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ
אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ:.."(במדבר
יג לא) אומר רש"י:"..חזק הוא ממנו - כביכול כלפי מעלה [ה']אמרו."
(רש"י במדבר יג לא). והרי זה עם שרק לפני קצת יותר משנה יצאו
ממצרים בניסים ונפלאות, חוו את קריעת ים סוף, ועמדו תחת ההר בקבלת
התורה. כיצד אם כן הוא מגיע לחוסר אמונה מוחלטת ביכולתו של הקב"ה לקיים
את הבטחתו לאבות ולהכניס את עם ישראל לארץ המובטחת? לשאלה זו ירבו
התשובות, אך דבר אחד ברור, כיבוש הארץ הפעם נועד להיות בתהליך טבעי,
במלחמה פעילה של העם מול יושבי הארץ הכנענים! ולכך הם כנראה עוד לא
מוכנים, בעיקר מבחינה מנטאלית, למרות שהם חוו כבר את המלחמה בעמלק. עם
זאת, הקב"ה מענישם במידה כנגד מידה, מי שאמור להלחם על הארץ אבל סרב –
הגברים מבן עשרים שנה ומעלה, הם אלה שלא יזכו להיכנס אליה. אבל אין רע
בלא טוב. במשך כל שנות הנדודים במדבר מתגבש דור חדש שלא חווה את עול
השעבוד במצרים, דור בעל מנטאליות של חופש, אשר בטחונו העצמי גדול לאין
שיעור על זה של אבותיו. והגדיל לעשות הראב"ע, באמרו שמלכתחילה התכנון
האלוקי היה להוליך את בני ישראל במדבר, במשך תקופה ארוכה כדי לגבש דור
חדש:
"..והשם לבדו שהוא עושה גדולות...סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים,
כי אין בהם כח להלחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות
והיתה להם נפש גבוהה.."
(אבן עזרא שמות יד:יג)
אולם, ארבעים שנה במדבר הם פרק זמן ארוך מאוד, ויש חשש שחלקים גדולים
בעם יתפסו לייאוש הולך וגובר! והנה הקב"ה פונה למשה ואומר לו להתחיל
להעסיק את העם במצוות הקשורות לארץ ישראל, תחילה עניני הקרבנות, שיש
בהם גם עניין ציבורי וגם עניין אישי "..וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה
לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי
תָבאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם:וַעֲשִׂיתֶם
אִשֶּׁה לַה' עלָה אוֹ זֶבַח.." (במדבר טו:א-ג). מדוע, מה הרציונל
שיש במעשה זה? נראה כי בכך ה' רוצה להעביר מסר של אמונה כי הבטחתו
לאבות תקוים במלואה ועליהם להיות מוכנים לקראתה גם אם תתמהמה. למעשה
ההתעסקות במצוות אלה תורמות להעלאת המורל הירוד של העם, ומצביעות על כך
שארבעים שנה בהיסטוריה של עם הם פרק זמן קצר, גם אם יש בהם התרחשויות
משמעותיות בחיי העם. הוא אף מרחיק איתם למצב שבו ישכנו גרים בקרבם, והם
יצטרכו לנהוג בהם במידה של שיווניות:".. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט
אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם:.." (במדבר טו:טז)
והנה, שוב פונה ה' למשה ומצווה אותו במצוות נוספות הקשורות לארץ ישראל,
אלא שהפעם מצוות אלה קשורות לפן האישי יותר."..דַּבֵּר אֶל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי
מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה...תָּרִימוּ תְרוּמָה לה': רֵאשִׁית עֲרִסתֵכֶם
חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אתָהּ.."
(במדבר טו:יח-כ) המצוות שמוזכרות עכשיו, קשורות למצוות שהיחיד
מקיים בביתו, כגון: חלה, תרומה ומעשרות. מצוות שמציינות חיי שגרה לאחר
שבני ישראל יושבים כבר על אדמתם. על כך אומר הרמב"ן:
"..והשלים עוד תורת כהנים וצוה על החלה שלא נהגה במדבר. כי התרומה
והמעשר בידוע שלא ינהגו שם בחלה...על דעת רבותינו (כתובות כה א),
שנתחייבו בחלה כשנכנסו לארץ מיד, ולא נתחייבו במעשרות ובתרומה אלא לאחר
ירושה וישיבה.."
(רמב"ן במדבר טו:יח)
מדברי הרמב"ן עולה, שיש בציווי זה מסר שבא להחדיר בתודעת העם את האמונה
שכיבוש הארץ הוא בבחינת עובדה מוגמרת, ויותר מכך כל איש ישב תחת גפנו
ותאנתו. ואף יזכה ליהנות מפרי עמלו, עד כדי כך שיצטרך להפריש חלה
ולהביא מעשרות ועוד. והמסר הנלווה לכך הוא כמובן, שיהיה להם זמן לבנות
ולנטוע, ולא רק להתעסק במלחמת הכיבוש והנחלות. רבינו בחיי מצביע על
הקשר של המצוות האלה גם לעניין המעבר מהתנהלות ניסית – ע"י האל,
להתנהלות טבעית – ע"י האדם. כיצד? הבנה נתבונן בדבריו:
"..מצות חלה אינה נוהגת במדבר, אבל נתחייבו בה מיד בכניסתן לארץ. ומה
שהזכיר לשון "מלחם הארץ" הוצרך לומר כן לפי שבמדבר היו אוכלים לחם
השמים שהיה קדוש, ולכך צוה כי כשיבאו לארץ ויאכלו מלחם הארץ שיקדשו
אותה במצוה והיא מצות חלה.."(רבינו
בחיי במדבר טו:כ)
לשיטתו, משה מחדיר לדור הצעיר שאמור לרשת את הארץ את העובדה, שמרגע
כניסתם לארץ ישראל האחריות היא בידם, כולל האחריות למזון. אם במדבר הם
נהנו מהמזון השמימי-המן, הרי בארץ ישראל, הלחם הוא "לחם הארץ", מעשה
ידי אדם! מסתבר אם כן, שכל שנות הנדודים במדבר באים כדי להכשיר את העם
למעבר מתלות מוחלטת בנס, לכדי השתדלות ועשייה, על מנת שיזכו לברכת האל.
שבת שלום ומבורך
בן שושן אלעזר |
