בס"ד

סיני ועוקר הרים – מי עדיף?

שבועות תש"ע

בית המדרש המשנאי והתלמודי מפגיש אותנו עם שני סוגים מייצגים של תלמידי חכמים רצויים – הלמדן, וכנגדו הידען. הגמרא במסכת הוריות שואלת מי הוא העדיף ביניהם: סיני או עוקר הרים? – הידען או הלמדן. שאלה זו הופנתה ע"י חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, כאשר בבבל רצו לקבל הכרעה בין רב יוסף לרבה,  את מי מהם למנות לנשיא עליהם:

 אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן. חד אמר: "סיני עדיף", וחד אמר: "עוקר הרים עדיף". רב יוסף - סיני. רבה - עוקר הרים. שלחו לתמן (=לשם, לארץ ישראל), "איזה מהם קודם?".[את מי נמנה לתפקיד] שלחו להו: "סיני עדיף, דאמר מר: הכול צריכין למרי חטיא (=לבעל החיטים – כלומר לבעלי הידע), ואפילו הכי, לא קביל רב יוסף עליה" (=ואפילו כך לא קיבל עליו רב יוסף את הנשיאות)." (בבלי, הוריות יד:א)

סוגיה זו יכולה להביא אותנו להבנה טובה יותר של המשנה בפרקי אבות, המספרת על השבחים שהיה ר' יוחנן בן זכאי משבח בהם את תלמידיו:

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה.רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ.רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד.רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר (משנה, אבות, ב:ח)

לאחר שר' יוחנן מונה את שבי תלמידיו, הוא מציין את מעלתו ר' אליעזר בן הורקנוס, כמעלה השוואה לסגולתם של כל חכמי ישראל, אולם אבא שאול טוען שלא כך אמר ר' יוחנן, לדעתו הוא ציין דווקא את מעלתו ר' אלעזר בן ערך.

הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם: ( אבות, שם)

אם נתבונן במעלתם של ר' אליעזר ור' אלעזר, נראה כי הם אכן מייצגים את שתי התפיסות מרכזיות בדרך קבלת הכרעה ופסיקת ההלכה. ר' אליעזר – בור סוד שאינו מאבד טיפה, מייצג את הידען, בעל המסורת שעברה מדור לדור. לעומתו ר' אלעזר – כמעיין המתגבר, מייצג את "השקלא וטרייא", בעל הפלפול אשר מעומק חריפותו, יכול הוא להגיע לפסק ההלכה הנכון. לכן התשובה לשאלה מה עדיף, האם מי שבקי ומוסמך לומר " כך מקובלני" – המכונה בפי חז"ל : "סיני".משום "שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני" (רש"י הוריות יד:א). או מי שמתוך פילפול הוא מגיע לפסק ההלכה? המכונה בפי חז"ל "עוקר הרים". משום "דחריף ומפולפל בתורה, אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך",(רש"י, שם),  תהיה תלוי למעשה בתנאים שיהיו כאשר שאלה זו תעלה בפני חכמי הדור.

הגמרא במסכת פסחים מביאה את סיפור בחירתו של הלל לנשיא, מתוך מקרה שבו נתבקש לענות על השאלה: האם קורבן הפסח שחל בשבת, דוחה את השבת? תשובתו של הלל הייתה שאכן מותר, ואפילו חייב להקריב את קורבן הפסח אף בשבת! אולם סיפור זה בא בשתי גרסאות שונות, המצביעות כנראה גם על נקודות השקפה שונות, בין הסיפור בבבלי לסיפור בירושלמי:

נוסח הסיפור בתלמוד הבבלי: תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! (רש"י: כלומר: יותר ממאתים קרבנות יש שדוחין שבת בשנה, חמשים שבתות השנה, בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין)  אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" ב[קרבן] פסח ונאמר "מועדו" ב[קרבו] תמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת - דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם (בבלי, פסחים סו:א)

בתלמוד הבבלי: לאחר שהלל מוכיח בדרך הפלפול כי פסח דוחה את השבת, הוא זוכה להכרה ע"י בני בתירא שממנים אותו לנשיא. אולם כאשר הוא מתחיל לקנטר אותם נשכחה ממנו הלכה אחרת שעמדה על הפרק, מה יש לעשות אם שכחו להביא את הסכין לפני שבת, על – מנת להקריב את הקורבן?. התלמוד מעיד שנשתכחה ממנו ההלכה, אך כאשר הוא רואה מעשה, שהעם היה תוחב את הסכין בין קרני הקורבן, הוא נזכר שאכן מכך היא ההלכה.

נוסח הסיפור בתלמוד הירושלמי:זו הלכה נעלמה מזקני בתירה. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: יש כאן בבלי אחד, והלל שמו, ששימש את שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אפשר שיש ממנו תוחלת. (קרבן העדה: מסופקים היו שכיון שהוא בבלי, מסתמא לא שימש כל צרכו, שהן מעוטי תורה. אך מפני הספק קראו לו).שלחו וקראו לו. אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה! אית תניי תני מאה אית תניי תני מאתים אית תניי תני שלש מאות מאן דאמר מאה תמידין מאן דאמר מאתים תמידין ומוספי שבתות מאן דאמר שלש מאות תמידין ומוספי שבתות של ימים טובים ושל ראשי חדשים ושל מועדות.אמרו לו: 'כבר אמרנו שיש ממך תוחלת...' התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה: מהיקש - הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר - מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת? מגזירה שוה - נאמר בתמיד 'במועדו' ונאמר בפסח 'במועדו'. מה תמיד שנאמר בו במועדו דוחה את השבת, אף פסח שנ' בו במועדו דוחה את השבת.אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. היקש שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה.קל וחומר שאמרת יש לו תשובה לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים תאמר בפסח שהוא קדשים קלין.גזירה שוה שאמרת שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו....אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום לא קיבלו ממנו עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן. (   תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק ו הלכה א)

בתלמוד הירושלמי: מסופר למעשה שגם לאחר שהלל מתפלפל איתם ובמביא להם הוכחות: מקל וחומר ומגזרה שווה, הם לא מקבלים את דעתו, יותר מכך הם אף סוטרים אותה בטיעונים שכנגד, דבר שמראה שהם היו הרבה יותר מפולפלים ממנו. אולם כאשר הוא אומר להם "כך מקובלני משמעיה ואבליון" הם מקבלים את דעתו וממנים אותו לנשיא.

מה מסתתר מאחורי ההבדל ביו שני הגרסאות? נראה כי הבבלי רוצה לציין את מעלתם של חכמי בבל, שיש  בכוח הפלפול שלהם, לשחזר הלכה שנשתכחה. ולכן מצוין שמינוי הלל לנשיא הוא מיד בתום תהליך הפלפול. אולם על הירושלמי דבר זה לא עושה רושם, מבחינתם חכמי ישראל עולים על חכמי בבל בכוח הפלפול, עובדה שהם סותרים את טענותיו, לשיטתם הקבלה – מדור לדור היא המכריעה, ואכן מינוי אותו לנשיא  רק לאחר שהוא משתמש בטיעון זה.

סיפורם של רב יוסף ורבה, יש בו כדי להצביע כי בעיני הגמרא, גם הבבלי וגם הירושלמי, סיני עדיף, שהרי דווקא רב יוסף שהיה בבבל, ושהיה בעל המסורת סרב לקבל עליו את עול הנשיאות, כנראה שלשיטתו של רב יוסף, תלמיד חכם ובעיקר מי שהוא בעל תפקיד רוחני, צריך שיהיו בו את שתי המעלות, כדוגמת הלל. פרט מעניין שחוזר גם בירושלמי וגם בבלי, יכול להאיר את עיננו בסירובו של רב יוסף,  בשניהם יש מצב שבעל הידע ישכח אותו, כפי שקורה להלל.  לכן כנראה עדיף בעיניו דווקא בעל הפלפול. סימוכין לכך ניתן לראות בסוגיה אחרת בגמרא:

"...במתניתא תנא, אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה, אמר ר' אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו.." (בבלי, תמורה )

מכאן למדים שאפילו בתקופה הסמוכה מאוד לקבלת תורה נשתכחו הלכות הרבות, שרק בכוח הפלפול היה אפשר לשחזר אותם! נקודת מבט מעניינת מעלה ר' שלמה קלוגר, לשיטתו עיקר ההעדפה של הידען נבעה מתוך כך שהכל צריכין למריי חטייא – כולם צריכים לבעלי החיטים  - הידע, אולם כיום שהספרות מודפסת, יש את הידע, ולא תמיד יש גם את ההבנה של הידע, משמעותו והשימוש בו.

"לדעתי, אין ראיה מן הש"ס, דבזמנם שלא היו ספרים נדפסים היה סיני עדיף, אבל עכשיו אחר מעט החיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו, לא שייך הטעם דהכל צריכין למארי דחיטי. לכך חריף עדיף דהוא מוציא מלבו, ואי אפשר למוצאו ממילא ודוק.." (הגהות מהרש"ק" על ה"פרי מגדים")

אם נחזור למשנה שבפרקי אבות, נוכל לראות כי לכאורה גם כאן יש מחלוקת בין עורך המשנה – ר' יהודה הנשיא לאבא שאול, בדבר התלמיד המועדף על ר' יוחנן בן זכאי. אולם לדעתו של הר"ן אין כאן מחלוקת, היכן שאפשר משתמשים ב"סיני" – בעל המסורת, והיכן שנשתכחה ההלכה, משתמשים ב"עוקר הרים" – המפולפל

חג שבועות שמח

בן שושן אלעזר