בס"ד

רות – על עניין קריאת המגילה בשבועות

פרשת במדבר וחג השבועות – סיון תשע"ג

מה לעניין רות ולחג השבועות, כיצד הופך סיפורה של משפחה פרטית לעניין לאומי? יהיו מי שיאמרו שכל היסטוריית הקמתו של עם ישראל מבוססת על סיפורים משפחתיים. נכון! אך לשם כך יש לנו את סיפורי האבות – משפחות אברהם, יצחק ויעקב, ולא מצאנו חג שמוקדש לתולדות משפחות אלה, אלא אם נאמר שחג הפסח מתקשר לצורך העניין עם משפחות האבות, בכך שהוא מציין שתחילת דרכו של העם הייתה דומה לשאר העמים, כפי שאומר מסדר ההגדה "מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו" או כמאמר מביא הביכורים בהתייצבו לפני הכהן בבית המקדש: "ארמי אובד אבי" אך בשונה מהם הוא הפך מעם של עובדי ע"ז לעם סגולה. בהחלט סיפור מכונן בתולדות ההיסטוריה הלאומית. אך במגילת רות הסיפור שונה, שהרי העם כבר קיים והסיפור לכאורה לא תורם להתהוותו של העם.

פרשן ימי הביניים, ר' יצחק עראמה (ספרד – 1420 – 1494), טוען שמגילת רות נקראת בחג השבועות משום שגם בה יש סיפור מכונן, והיא מצביע על דוד כחלק מאבות האומה, מעמדו כמעמד אברהם, יצחק ויעקב. לכן ראוי להביאו דווקא בחג השבועות:

"...וספר שלשלת התולדה, והתחיל מהאבות[1] ועד דוד הגדיל להיותו הרביעי מהאבות אשר גם הוא יכונה בשם אב לאומה הישראלית, והו רגל רביעי שבמרכבה(זוהר פ' ויצא) ואשר נאמר עליו: אלהי דוד כאשר נאמר: אלהי אברהם אלוהי יצחק ואלהי יעקב..." (ר' יצחק עראמה – הקדמת מגילת רות)

כידוע, ע"פ התורה חג השבועות הוא השני שבין שלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. לכל חג יש את הטקסים הייחודים לו, ואת הקריאות בתורה המאפיינות אותו, אך חז"ל יחסו לכל חג גם מגילה בפני עצמה:

בפסח – קוראים את מגילת שיר השירים

בשבועות – קוראים את מגילת רות

בסוכות – קוראים את מגילת קהלת

נשים לב, ששתי המגילות - שיר השירים וקהלת, מיוחסים לצאצאה של רות – שלמה המלך. ומגילת רות מתארת כמובן את כניסת רות המואביה לכלל ישראל. שיר השירים וקהלת מציגים שני קצוות מבט של האדם על החיים. שיר השירים – האהבה בין הרעיה - כנסת ישראל לבין הדוד – הקב"ה. ולכאורה, שיר השירים הייתה מתאימה ביותר להיקרא בחג השבועות, אולם מכיוון שהיא מצביעה בעיקר על תקופת החיזור בין הדוד לרעיה, ולא בתוצאה הסופית, קוראים אותה בחג הפסח, משום שכל המסע ממצרים לעבר מעמד הר סיני, משול בעיני חז"ל לתקופת החיזור. לעומת זאת, קבלת התורה בחג השבועות – מסמלת את הכתובה שבין בני הזוג, שהיא כמובן מימוש תהליך החיזור. לכן קבעו לנו חכמים שיש לקרא את מגילת רות, שגם בה יש מימוש של הקמת הבית היהודי, אפילו שלפעמים הדבר הוא כנגד כל הסיכויים. שהרי רות באה מעם שאסור בקשרי חיתון עם ישראל. כפי שמצווה התורה: "לא יבא עמוני". אבל חז"ל שמו לב לתופעה מעניינת המייחדת את מגילת רות משאר המגילות, כפי שאומר רב זעירא:

"..א"ר זעירא מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים..." (רות רבה (וילנא) פרשה ב)

חוט של חסד משוך לכל אורכה של המגילה, החסד יש בכוחו להפוך כל עקוב למישור, ולכן ברגע הנשגב ביותר, רגע שבו מעלים על נס את מעמד הר סיני, באו חכמים וקבעו, שאין די בלימוד תורה ומצוות, אין די בבקיאות מרשימה בכל היצירה היהודית לדורותיה, מסר מרכזי מעמידים לנו חז"ל – "עולם, חסד ייבנה "! ללא חסד לא ניתן לקיים את העולם, הן האישי והן הלאומי. אין כל משמעות ללימוד התורה, ללא הכנסת הרגש בלימודה. כל תכלית לימוד התורה נועד להביא את האדם למימוש הערכים שבין האדם לחברו. ערכים שלעיתים מצריכים את ההכרעה בין "יקוב הדין את ההר" לבין הפשרה או החמלה. או כפי שאומר ר' עקיבא: "..ואהבת לרעך כמוך, זוהי כל התורה כולה!

עניין נוסף שמצביע עליו ר' יצחק עראמה הוא השגחת האל על כל ברואיו, כפי שהיא משתקפת ממגילת רות, הנהגת האל את עולמו במידת החסד, צריכה להוות נר לרגלי האנושות בכלל ועם הסגולה בפרט, אך כאשר סוטים מדרך זו, יש בידי הקב"ה ללמד לקח את האדם בדרך של מידה כנגד מידה:

"...תכלית גילת רות להודיענו אמתת השגחת האל על כל יצוריו, וכי ישיב לאיש כפעלו וכפרי מעלליוכאשר קרה לאבימלך, אשר כדי שלא לבזבז ממונו בין עניי עמו הניח ארץ הקדוש והלך לגור בשדה מואב.." (ר' יצחק עראמה – שם)

וכאן קיים קשר מעניין בין שבועות, לשלישי שברגלים – סוכות. חג זה מייצג את האמונה שיש בורא לעולם. הזוג כבר מבוסס, התבואה נאספה והאדם צריך להתחיל לדאוג לשנה הבאה. אבל כדי שלא תזוח דעתו עליו, ויהרהר בליבו "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" -  בני הזוג יוצאים מהבית המוגן למבנה ארעי המסמל את הארעיות של ההצלחה, אין כל תעודת ביטוח להצלחה! יש להמשיך ולפעול הן במישור החומרי והן במישור הרוחני, וללמוד מכן שיש לפעול גם כדי לחזק את מערכת הקשרים הבין-זוגית והמשפחתית. ומעניין, גם כאן חז"ל רצו להביא את האדם למחשבות שיובילו אותו למידת החסד. כיצד? הדבר פשוט, היציאה מביאה את האדם להרגיש את הרגשתו של מי שלא שפר עליו מזלו, וחייו לא מתנהלים על מי – מנוחות, כפי שעשה זה שיצא מביתו, לכן דווקא ברגע זה שהוא שמח באיסוף פרי עמלו מן השדה, הוא צריך לזכור גם את החלש בחברה, ולסייע ככל יכולתו, וכברכת ה' עליו. ובאופן דומה, המצווה המרכזית בחג השבועות היא כמובן הבאת הביכורים, המצביע על  כיבוש תאוותיו ותאבותיו של האדם.

שבת שלום וחג שבועות שמח                         בן שושן אלעזר