בס"ד

"על – פי התורה אשר יורוך"

פרשת שופטים – אלול תש"ע

פרשת שופטים מכילה בתוכה מגוון רחב מאוד של חוקים ומצוות חברתיות. פירושם, יישומם ואכיפתם של כל מערכת החוקים והמצוות מוטלות על המנגנונים השונים בחברה, המכונים כאן "שופטים ושוטרים".אל פירוט דמויות אלה ותפקידם בחברה, אנו מתוודעים בין היתר גם בקבוצת הפסוקים שלפנינו:

"... כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט... עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל..." (דברים פרק יז  )

חז"ל שבו לב לנוסח החריג שיש בפסוקים אלה, הציווי ללכת אל ".. הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם..". הגמרא שואלת, הייתכן ללכת אל שופט אשר טרם נולד, או כזה שעבר כבר מן העולם?. ובכלל מה משמעות הציווי ".. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל...". מה אם השופט או הדיין או החכם טועה בפסיקותיו, האם גם אז יש ציווי למלא אחר הוראותיו? כאשר הגמרא דנה בפסוק "...משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו.. "(תהילים צט:ו) היא מתייחסת לשאלות שהעלינו כאן ומכריזה:

"...משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו. שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו...ואומר [דברים יז] ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו, ואומר [קהלת ז] אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה..." (תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד ב  )

בגמרא זו יש שני מסרים חשובים המבהירים את תחומי אחריותם של השופטים והשוטרים משני היבטים:

א.      מההיבט השלטוני -  היא רוצה לומר שכדי שחברה תתנהל בצורה טובה ותקינה, יש לכבד את ההחלטות של מי שנבחר, כל עוד הוא מכהן. כך לדוגמא שמואל אומר לעם: "וישלח ה' את ירבעל ואת בדן ואת יפתח ואת שמואל ויצל אתכם מיד איביכם מסביב ותשבו בטח" (שמואל א יב:יא). השליחות ירובעל, בדן ויפתח, היא שליחות אלוהית לטובת עם ישראל, גם אם זה נראה כבחירה של בני אדם, או מינוי מכוח אחר. שלושת השמות האלה,שמציין הנביא שמואל,חיו בתקופת השופטים. תקופה שבה השופט מילה שתי פונקציות:שליט ושופט. הם הצטיינו בעיקר כמנהיגים צבאיים שבאו להושיע את עם ישראל מעול האויבים,כגון: מדיין, מואב או הפלשתים, ופחות כמנהיגים רוחניים. ובכל זאת יש להישמע להם, כפי שאומר רש" בפירושו לספר שמואל:

"... ירובעל - זה גדעון, בדן - זה שמשון שמשבט דן בא, ואת יפתח - הרי שלשה קלי עולם עם שלשה חמורי עולם משה ואהרן ושמואל לומר לך הקל בדורו כחמור בדורו כל בית דין המתמנה על הדור צריך לילך אחריו כאלו הוא אביר שבאבירים.." (רש"י שמואל א יב:יא )

ב.      מההיבט הדתי – ניתנת כאן עוצמה רבה מאוד לחכמי הדת שבכל דור ודור לפסוק הלכות ולתקן תקנות, בהתאם למצב המדיני והדתי שבאותו הדור. כל זאת בתנאי שהם כמובן מסתמכים על התורה המונחת לפניהם, כפי שהייתה מונחת לפני אבותיהם.

הרא"ש דן בעוצמה הניתנת בידי חכמי הדור לפסוק פסקים שלעיתים סותרים את פסקי ההלכה של חכמים שקדמו להם. עיקר טענתו לעוצמה זו נובעת מהעובדה שבנוסף לסברות של חכמי  הדורות הקודמים, עומדת בפני חכמי הדור הנוכחי הסברה שאותה הם סוברים, ואלי אפילו מקורות נוספים שלא עמדו כנראה בפני חכמי הדורות הקודמים.

"... אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המוקבלים לאנשי דורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות, אפילו לחלוק על דברי הגאונים והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת אפילו בדידך ודידי וא"ל אטו קטלי קני באגמא אנן [ האם אנשים פחותים אנחנו]כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא...אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם. דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר. וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא מדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים..." (רא"ש מסכת סנהדרין פרק ד סימן ו  )

לשיטתו של הרא"ש התפתחות ההלכה התאפשרה הודות לעובדה שחכמי כל דור הקשו על חכמי הדור הקודם ולא קיבלו את ההלכה תמיד כדבר מקובע. לכן אם לפני חכמים נמצאת אסמכתא הנוגדת את דעת פסקי ההלכה שבדורות הקודמים להם, יש באפשרותם לעדכן את הלכה גם אם הדבר בניגוד לדעת חכמים שפסקו אותה קודם. הרמב"ם בהלכות ממרים מתייחס לדינמיות של תהליך הפסיקה הדתית ואומר:

".. בית דין הגדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך, ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר, ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הדין--הרי זה סותר, ודן כפי מה שייראה בעיניו:  שנאמר "אל השופט, אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז,ט)--אין אתה חייב ללכת, אלא אחר בית דין שבדורך..." ( הלכות ממרים פ"ב:ה"א)

מדברי הרא"ש תהליך זה מתבצע גם אם מעמדם של חכמי הדור הקודם היה גדול יותר מזה של הדור הנוכחי. כך לדוגמא, אין למדים הלכה מחכמי המשנה, אלא מפי האמוראים דווקא,".. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים...". גם הר"ן בדרשותיו לספר דברים מתייחס לעובדה שחכמי כל דור יכולים להכריע בין מחלוקות הדורות הקודמים להם. הר"ן מסתמך בדבריו על דברי הגמרא במסכת מגילה, הטוענת שתורה שבכתב ותורה שבע"פ ירדו כרוכות זו בזו ע"י משה, ואף כל מה שעתיד להיפסק כהלכה שבכל דור ודור הראו למשה בהיותו בהר סיני. כלומר יכול דור אחד לפסוק בניגוד לדעתו של הדור הקודם, וגם זה הוא בבחינת דברי אלהים חיים.

"...אבל הענין כך הוא, שכבר ידוע שכל התורה שבכתב ושבעל פה נמסרה למשה, כמו שאמרו במגלה (יט ב) אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן מאי דכתיב (דברים ט י) ועליהם ככל הדברים וגו' מלמד שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים....דקדוקי סופרים הם המחלוקות וחילוקי הסברות שבין חכמי ישראל, וכולן למדם משה מפי הגבורה, ומסר בו כלל אשר בו יודע האמת.. כפי הנראה לחכמי הדור ההוא. שכבר נמסרה להם ההכרעה..הרי שנתן רשות לחכמי הדורות להכריע במחלוקת החכמים כפי הנראה להם, ואפילו אם יהיו הקודמים מהם גדולים מהם ורבים מהם, שכן נצטוינו ללכת אחרי הסכמת חכמי הדורות שיסכימו לאמת או להפכו, וזה מבואר בהרבה מקומות..." (דרשות הר"ן הדרוש החמישי בסגנון אחר ד"ה אבל הענין  )

 רעיונות דומים מופיעים גם אצל ריה"ל בספר הכוזרי, אולם החידוש שבדבריו הוא שזלזול בדברי המנהיגים השלטוניים והדתיים שבכל דור, כמוהם כעשיית הרע בעיני ה'. לשיטתו של ריה"ל הלכות רבות מקורן אמנם בקביעת חכמים " הלכה למשה מסיני" כלומר הלכות שעברו במסורת מדור לדור ללא נתינת טעם הגיוני לפשר ההלכה. אולם הוא מצטט את דברי הנביא ישעיה " כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.." ( ישעיהו ב:ג) כדברים המלמדים על הסמכות שניתנה לחכמים שבכל דור ודור לפסוק הלכות ע"פ כורח המציאות המדינית והדתית. זאת כמובן מבלי לשנות הלכות שהן בבחינת " הלכה למשה מסיני.."

"...אמר החבר: תורתנו קשורה בהלכה למשה מסיני או מן המקום אשר יבחר ה', כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים [ישעיהו ב:ג] במעמד שופטים ושוטרים וכהנים וסנהדרים, ואנחנו מצווים שנשמע מהשופט הממונה בכל דור ודור, כמו שאמר: [דברים י"ז :ט] או אל השופט אשר יהיה וגו' וסמך לו אמרו ועשית על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מן הדבר, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן ומת האיש ההוא, חבר[צירף] המרות [סירוב אל] הכהן והשופט לגדולה שבעבירות, באמרו:[דברים י"ז:י"ב]ובערת הרע מישראל וסמך לו וכל העם ישמעו וייראו.." (ספר הכוזרי מאמר ג אות לט )

חשוב להדגיש שהתורה משתמשת כאן בלשון רבים "על פי התורה אשר יורוך",. ונראה כי בכך היא רצתה לתת עדיפות בשיקול דעת משוקלל של הכלל, על – פני שיקול דעתו של היחיד. כלומר ניתן כבר כאן ללמוד את ההלכה " אחרי רבים להטות" שמשמעו כמובן: יחיד ורבים, הלכה כרבים. אולם אין ספק, התורה הייתה ערה גם לאפשרות שחכמים יטעו בפסיקתם או לא ירדו תמיד לסוף דעתה של תורה, ובכל זאת היא מצווה אותנו להישמע לחכמי הדור אע"פ שהדבר נראה סותר את ההיגיון שלנו כיחידים. על כך אומר הרמב"ן:

"...כי התורה נתנה לנו ע"י משה רבינו בכתב וגלוי הוא שלא ישתוו הדעות בכל הדברים הנולדים. וחתך לנו ית' הדין שנשמע לב"ד הגדול בכל מה שיאמרו בין שקבלו פירושו ממנו או שיאמרו כן, ממשמעות התורה וכוונתה לפי דעתם. כי על המשמעות שלהם הוא מצוה ונותן לנו התורה. וזה הוא מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל שכך היא המצוה לנו מאדון התורה יתעלה שלא יאמר בעל המחלוקת היאך אתיר לעצמי זה ואנכי היודע בוודאי שהם טועים והנה נאמר לו בכך אתה מצווה..." (השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א ד"ה ומפורש אמרו )

הגמרא במסכת עירובין טוענת שיש בכוח פלפולו של רבי מאיר להביא ראיות מהתורה כדי להכשיר את מה שהיא טמאה, ואף לטמא את מה שהיא הכשירה. אם כך שואלת הגמרא, מדוע לא קבעו הלכה כפי דעתו של רבי מאיר? תשובת הגמרא היא, משום שחכמים לא יכלו לרדת לסוף דעתו ולהבין את עומק טענותיו.

"..אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים...ולמה נקרא שמו רבי מאיר - שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה...ולמה נקרא שמו נהוראי - שמנהיר עיני חכמים בהלכה..." (תלמוד בבלי מסכת עירובין דף יג עמוד ב )

השאלה המעניינת כאן היא, לא על היכולת שלו להביא ראיות ולסתור את מה שהתורה התירה או אסרה, אלא מה קורה כאשר הוא באמת צודק בדברים שבהם הוא אכן הצליח להבין את כוונת התורה, אך דעתו לא התקבלה, רק מכיוון שהיא לא מובנת על ידי חכמים? נראה כי הגמרא עצמה נותנת תשובה, רבי מאיר על – אף שדעתו לא התקבלה, יש לו זכויות רבות בפיתוח החשיבה אצל החכמים " מנהיר עיני חכמים.." כלומר הוא מאלץ את החכמים לחשיבה יצירתית שתביא בסופו של דבר לקבלת הכרעה שתהיה מקובלת על הרוב. אולם, הרמב"ם מבהיר שיש בהחלט גם מקרים חריגים שבהם יש לשמוע דווקא לדברי היחיד ולא לדבר הרוב, כגון:

"..אבל קביעתו דברי יחיד ורבים, לפי שפעמים תהיה ההלכה כיחיד, ורצה ללמדך שאם היתה סברא נכונה וברורה שומעים אפילו ליחיד ואע"פ שרבים חולקים עליו..." (הקדמת הרמב"ם למשנה ד"ה אבל קביעתו )

הא דברי הרמב"ם סותרים את הכלל " יחיד ורבים הלכה כרבים", נראה שהרמב"ם רצה ללמד אותנו שגם כאן אין קיבעון מחשבתי. לענ"ד, אין כאן בהכרח אמירה על כך שהיחיד יכול במקרים מסוימים לכפות את דעתו על הרוב, אלא בעיקר הרמב"ם מצביע על העובדה שיש באפשרות השמעת דעת המיעוט להביא לידי קבלתה ע"י הרוב, אם הם ישתכנעו מנימוקי סברתו. עם זאת, תרומתה של דעת היחיד, לא חייבת להיות דווקא בדור הנוכחי. פעמים, הבעת דעת היחיד נועדה גם למקרה שבו אנו עוסקים, כלומר למצב שבו חכמי הדורות הבאים יעשו שימוש בדעת היחיד שהייתה בדור קודם כדי לצרף אותה לדעתם, ובכך הם יהפכו אותה לדעת הרוב, ואז יהיה בסמכותם לבטל החלטה קודמת. ופעמים שדעת היחיד מתקבלת ע"י בית הדין, דבר שלכאורה מעמיד את ההחלטה במצב רעוע. אבל שלא יעלה בדעתך שהדבר פרוץ בפני כל קבוצת חכמים לקבוע כפי ראות עיניה. המשנה מציבה תנאים ואומרת

"..ולמה מזכירין דברי היחיד בין המרובין הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובין? שאם יראה בית דין את דברי היחיד ויסמוך עליו, שאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין היה גדול ממנו בחכמה אבל לא במנין במנין אבל לא בחכמה אינו יכול לבטל דבריו עד שיהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין.." (משנה מסכת עדויות פרק א משנה ה )

הרמב"ם בפירושו למשנה, ממשיך בגישה של נתינת משמעות לדעת היחיד כשר היא מנומקת היטב ומשכנעת את בית הדין לקבלה, מבהיר את כוונת המשנה שלפנינו. לשיטתו אם התקבלה דעתה יחיד ע"י בית דין קודם, לא ניתן יהיה לבטלה, אלא רק  ע"פ התנאים שהציבה המשנה.

"...כונת הלכה זו שאם היה בית דין שכבר עשה כדעת יחיד, לא יוכל בית דין אחר לחלוק עליו בכך ולפסוק את הדין כדעת המרובים, אלא אם כן היה מנינו יותר מבית דין הקודם שעשה כדעת אותו היחיד ויותר חכם ממנו, כלומר שהיא ראש ישיבת זה הבית דין חכם יותר מן הקודם..." (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת עדויות פרק א משנה ה )

נראה שסברת הרמב"ם באה בגלל שדעת היחיד, הצטרפה לדעת הרבים – בית דין שקיבל אותה, לכן חייב בית הדין החדש להיות גדול בחכמה ובמניין מבית הדין הקודם.

לסיכומו של דבר:

בימינו כשאין בית – המקדש, אין סנהדרין, ואין בית דין אחד, וחצרות הרבנים הולכות ומתרבות מיום ליום, כיצד ניתן, אם בכלל, לקיים את הנאמר: ".. וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם.."נראה כי המשנה בפרקי אבות התייחסה לזמנים אלה, כפי שאנו נמצאים בהם היום, ואומרת:"..רבן גמליאל אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק .."(משנה מסכת אבות פרק א משנה טז ). כמובן שמשנה זו מקשה לא מעט על האדם הפשוט, כיצד יש לבחור את הרב, מיהו זה אשר יענה על ההגדרה זו בזמן שרבים מכנים עצמם בתואר זה ללא שעמלו עליו וספק אם הם ראויים לו. לכן אומרת הגמרא:

"..אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב [מלאכי ב'] כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו..." (תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א )

בעל "מנורת הזהב" נותן בידינו אינדיקציה נהדרת להקל עלינו את הבחירה ברב. הוא מביא את קושייתו של ר' זוסיא על מאמר הגמרא שלפנינו ואומר:

"..ר' זוסיא ז"ל שפירש הכתוב...וקשה, וכי ראה אדם מלאך מימיו שיהיה יודע מהמלאך אם הרב דומה לו אתמהה! אלא הכי פירושו: כמו שלא ראית מלאך מימיך וממילא לא תנסהו בניסיונות ולא תשאל ממנו אות או מופת.. כן אם הרב דומה בעיניך בזה האופן כמלאך...ולא תשאל ממנו או או מופת..שהוא צדיק בוודאי, אז תורה יבקשו מפיהו.." (ר' נתן נטע דונר  - מנורת הזהב )

לשיטתו של ר' זוסיא, בחינת האדם שאתה מבקש תורה מפיהו, היא לא בחינה רגעית על – סמך מפגש אקראי או קצר, דווקא הבחינה הארוכה של הדמות הרוחנית לאורך זמן, היא האינדיקציה שיש להעמיד כאשר אנו נזקקים לפתרון בעיה הלכתית או אפילו חברתית. רק מי שהגיע למצב שבו אין צורך להעמיד את אמינותו במבחן, הוא זה אשר בסבירות גבוה יתקיים בו: אדם אשר תוכו כברו.

שבת שלום ומבורך.

בן שושן אלעזר