בס"ד

צדק צדק תרדוף

פרשת שופטים – אלול תשע"א

פרשת שופטים פותח בסדרת מצוות הבאות להסדיר את ענייניה של החברה התקינה - מערכת בתי המשפט. מערכת זו מצווה להיות אובייקטיבית וללא משוא פנים:"..שׁפְטִים וְשׁטרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לא תַטֶּה מִשְׁפָּט לא תַכִּיר פָּנִים וְלא תִקַּח שׁחַד..." (דברים  טז:יח-יט)

וכנגד הציווי למינוי שופטים ולעשיית הצדק, בא ציווי נוסף, אשר על-פניו נראה כציווי כללי: "..צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה'  אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ.." (שם, כ) רש"י לפסוק זה אומר לנו דבר מאוד מעניין :  "..צדק צדק תרדוף - הלך אחר בית דין יפה"   (רש"י דברים טז:כ) מה משמעות דברי רש"י ולמי הם מכוונים? האם בעל הדין מצווה לחפש לו שופט ראוי? אם כן, יש כאן פתח לעיוות הדין, שהרי כל מי שיש ביכולתו לקבוע את הדמות השיפוטית שתדון בעניינו, יכול להטות בכך את דין, או לחילופין, שופטים ינהגו ע"פ אמות מידה שיאדירו את שמם בעני הציבור, וגם בכך יכול לבוא עיוות הדין! אכן, בעשיית צדק יש קושי רב, ואף ייתכן כי הדבר כמעט ונשגב מיכולתו של בן אנוש! דוגמא: שני בני אדם , ולצורך העניין שני אחים תאומים זהים, עברו עבירה זהה, ונשפטו בפני שופטים שונים. הסבירות שגזר דינם יהיה שונה, אע"פ שמדובר באותה עבירה ממש, תהיה גדולה מאוד, מדוע? משום שנעשה משפט, אך לא בטוח שנעשה צדק! הדבר בא לידי ביטוי בצורה מוחשית ביותר, כאשר שני בני אדם מגיעים לידי פשרה, בעיקר כאשר יש לשופט קושי להכריע את הדין, מסיבות שונות. והרי בפשרה אין כל ספק שלא נעשה צדק! כי בין המתפשרים, בוודאות מוחלטת יש מי שמרוויח ויש מי שמפסיד. אבל זו כמובן לא סיבה שלא לקיים מערכת משפט. לכן התורה שמה כאידיאל את חיפוש הצדק ככל האפשר: על כך אומר הרמב"ן:

".. צדק צדק תרדף ...וטעם הכפל, לומר- הדיינין צריכין שישפטו את העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק תמיד, שתלך ממקומך אל מקום חכמים הגדולים, אחרי רבן יוחנן בן זכאי ליבנה אחר רבי לבית שערים. ור"א אמר צדק צדק פעמים, שירדוף אחרי הצדק שירויח בו או יפסיד.." (רמב"ן דברים פרק טז פסוק כ)

מדברי הרמב"ן ברור – עשיית הצדק היא לא רק ע"י השופט, אלא גם ע"י הנידונים עצמם. ולדברי הרמב"ם השימוש בעורכי דין כדי לזכות במשפט או להקל בעונש, כתוצאה מפלפול או יכולת דיבור מרשימה, יש בה עיוות דין: "...והזהיר מהדמות להם, רצונו לומר שילמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו, ויאמר לו: אמור כך, או: הכחש באופן כזה, ואפילו ידע שהוא עשוק, ושבעל דינו טוען עליו בשקר לפי הכרע הסברה, אין מותר לו ללמדו טענה שתצילהו בשום פנים.." (פירוש המשנה לרמב"ם אבות פ"א מ"ח ). עם זאת נראה כי המקצוע "עורך דין" במשמעות של היום, לא בהכרח זהה לזה שהמשנה מזכירה "אל תעש עצמך כעורכי הדיינין וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך "( משנה אבות פ"א מ"ח). אפשר כי באמירה זו התכוונה המשנה דווקא לשופט – החכם שישב בבית הדין או בסנהדרין[1]. אמנם היו סנגורים וקטגורים, אך הם היו רק כבעלי עדות אופי לטוב או לרע. הם לא היו חלק מחייב במערכת הטיעונים לחייב או לזכות. לכן אומר האוה"ח הקדוש שמשמעות הרדיפה אחרי הצדק, מופנית גם למי שמוסמכים למנות דיינים ושופטים, בדיוק כפי שהיא מופנית לשאר העם, עליהם להשתדל למנות את הטובים ביותר למשרה זו:"..צדק צדק תרדוף וגו'. בא להזהיר כשיש בעיר ב' אנשים מופלגים בחכמה ושנים אחרים גם כן חכמים אלא שאינם בסוג הראשון, אל יאמר אדם: כיון ששני אנשים יכולין להורות ולשפוט בצדק לא אטריח את המופלגים לישא בעול מינוי הדיינות, או לצד שצריך להם טורח במינוים ימנע ויסתפק בקטנים, תלמוד לומר צדק צדק פירוש הגם שהשגת לדיינים שהם ראויים, עליך לחזור אחר היותר ראוים מהם.." (אוה"ח דברים טז:כ)

וכשבוחרים דיינים ראויים למערכת המשפט, יש בכוחם לשפוט גם במקרים שהדין מחייב עשיית פשרה, ואז הפשרה מקבל מימד של "חמלה בדין". ובכך אפשר לתרץ את דעת הגמרא, שאפילו שפיטה ע"פ הדין, יכולה להגיע לידי עיוות הדין.

"..דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. – [ושואלת הגמרא]אלא דיני דמגיזתא לדיינו? [האם נדון לפי דיני הזלנים?] - אלא אימא[אלא אמור]: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [עשו] לפנים משורת הדין..." (בבא מציעא ל:ב )

 כלל גדול מלמד אותנו ר' יוחנן, שגם עשיית פשרה יכולה להוות תחליף להליך שיפוטי. שאז אם המתדיינים מסכימים לתהליך זה, נמנע כאן עיוות הדין. כדברי המשך חוכמה:

"..אמנם במקום שיש דין, שעל פי דין אחד זכאי ואחד חייב...אז אין הבעלי דינין מצווים לפשר, רק ברצונם תלוי: אם ירצו דוקא בדין - רשאים. רק על הדיין - כל זמן שאינו יודע או שלא נגמר הדין...דמצוה לדיינים לאמר להם לפשר.." (משך חכמה דברים טז:כ)

לדברי המשך חוכמה, אין צורך בפשרה כאשר יש מספיק ראיות כדי לבוא לידי הכרעת הדין, אולם אם אפילו הכי בעלי הדין רוצים בפשרה, הזכות נתונה בידם. אלא מה, כאשר השופט מגיע לידי מסקנה, כי אין בידיו מספיק ראיות לכאן או לכאן, הוא מצווה לבקש מבעלי הדין לנסות להגיע לידי פשרה. על מצב זה אומרת המשנה:

".. רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין פורק ממנו איבה וגזל ושבועת.." (משנה מאבות פ"ד מ"ז )

שבת שלום ומבורך                                    בן שושן אלעזר