בס"ד

וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב – על ענייני משפט, שופט ועדים.

פרשת שופטים – אלול תשע"ב

הדרישה לעשיית משפט צדק חוזרת פעמים רבות בתורה ובפי הנביאים, אולם אם עד עכשיו התורה בקשה עשיית צדק באופן כללי וכערך חברתי, בפרשת שופטים היא מאירה את עיני השופט גם בתהליך המשפט, קרי חקירת העדים! עשיית משפט צדק היא מלאכה לא פשוטה שהרי כבר נאמר אין לדיין אלא מה שעניו רואות. לכן התורה מצווה את השופט לרכוש מימנות של חקירת העדים בעניין הנדון לפניו:"... וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזאת בְּקִרְבֶּךָ..."[1](דברים יד:טו). חקירת העדים היא אחד השלבים החשובים ביותר במערכת המשפט, היא הכלי שבאמצעותו יחליט השופט לכאן או לכאן. לכן מזהירה התורה גם את העדים לבל ינסו להיות עדי שקר, ובשל כך היא מצווה על בית המשפט:"...וְדָרְשׁוּ הַשּׁפְטִים הֵיטֵב וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו: וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.." (דברים יז:יח-יט) הענשת העד בעונש הזהה לזה שהיה עלול לקבל מי שהוא זמם להפליל, בא כאמור להרתיע עדים המעלים בדעתם אפשרות כזו.  לכן אומרת המשנה:

"...שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.." (משנה אבות פ"א מ"ט)

כן יש כאן אפשרות שאפילו החוקר – השופט, ישפיע על מהימנות העד, גם אם מלכתחילה הוא לא מתכוון להטות את הדין. ועוד, לעיתים העד בא להעיד עדות אמת, אך התפתחות המשפט עלולה לגרור אותו לעדות שקר, כתוצא מסגנון חקירה או מתחכום של אחד הצדדים. לכן באה התורה ושמה דגש על " וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב"  המילה "היטב" מצביעה על דברי ר' שמעון בן שטח שיש להיות זהירים בדברים המופנים אל העדים. ולדברי הגמרא, כאשר מדובר בדיני נפשות, כגון רצח או עבודה זרה, היו בודקים את העדים בשבע חקירות ראשוניות[2]

"...תנן: היו בודקין אותו בשבע חקירות: באיזו שבוע, באיזו שנה, באיזה חדש, בכמה בחדש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום....מה בין חקירות לבדיקות? חקירות, אמר אחד מהן איני יודע - עדותן בטילה. בדיקות, אפילו שניהם אומרים אין אנו יודעין - עדותן קיימת..." (פסחים יב:א)

לכאורה שאלות האלה הן שאלות בסיסיות, אבל חשיבותן רבה בכך שתאורתית ניתן להזים או לאשר אותם ע"י גורמים נוספים, שאלות שמתוכן עולה בבירורו שכל העדים מדברים על אותו אירוע! לדברי הגמרא, שאלות שבאופן תאורתי לא ניתן להזים או לאשר, אינן קבילות ולכן גם העדות לא קבילה. וביחוד כאשר לאירוע יש עדים רבים, ואחד מהם לא מסוגל לענות על שאלה בסיסית, כל העדות פסולה.

"...אמר אחד איני יודע עדותן בטלה - דשוב אי אתה יכול להזימן באותה חקירה, וכל זמן שאי אפשר לקיים תורת הזמה באחד מן העדים, כל העדות בטלה, ואפילו הן מאה.." (ר' עובדיה מברטנורא מסכת סנהדרין פ"ה)

רק לאחר שאלות בסיסיות אלה, עוברים לשלב הבא של בדיקת פרטי האירוע שאינם נוגעים לזמן ולמקום. כאן יש שתי אפשרויות:

 א. אם אמר אחד מהם שהוא לא יודע לענות על אחת השאלות שהוצגה בפניו, עדיין העדות של כל העדים קבילה.

ב. אם יש סתירה בין דברי העדים, עדותם פסולה.

על חשיבות המשפט לא רק כערך חברתי – מוסרי, אלא אף כעל ערך דתי, אומרת הגמרא:

"...רבי חנין אומר: לא תכניס דבריך מפני איש. ויהו עדים יודעים את מי הן מעידין, ולפני מי הן מעידין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר:ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר: אלהים נצב בעדת אל..." (סנהדרין ו:ב)

כל משפט שנעשה בארץ, הריהו כמשפט שנעשה בפני האל, כך כל עדות בבית המשפט, כמוה כעדות לפני המקום, לכן חשיבות ניהול הדין והכרעת המשפט מחייבת דרישה שאלה וחקירה, בכל מישור אפשרי כדי לדון דין צדק לפני הקב"ה.כפי שאומר יהושפט, בשעה שהוא מכשיר שופטים בירושלים:

"...וַיּאמֶר אֶל הַשּׁפְטִים רְאוּ מָה אַתֶּם עשִׂים כִּי לא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַה' וְעִמָּכֶם בִּדְבַר מִשְׁפָּט: וְעַתָּה יְהִי פַחַד ה' עֲלֵיכֶם שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ כִּי אֵין עִם ה' אֱלהֵינוּ עַוְלָה וּמַשּׂא פָנִים וּמִקַּח שׁחַד..." (דברי הימים ב יט:ו)

דברי יהושפט אמנם מדרבנים את הדיין לנסות להגיע לחקר האמת בדין, אולם הם עלולים גם להביא לכך שכמות הדיינים תלך ותקטן משום החשש לעיוות דין, והרי אין כאן רק צער למי שחוייב על לא עוול בכפו, אלא שהקב"ה עתיד להיפרע מהדיין. לכן אומר רש"י:

"...אם חייבת את הזכאי כאלו נטלת ולקחת משל בוראך ודין שמים עקלת לתת משפט מעוקל ...ושמא יאמר הדיין מה לי ולצער הזה ת"ל ועמכם בדבר משפט כלומר מוטל עליכם לעשות ואין לו לדיין לעשות אלא מה שעיניו רואות.." (רש"י דברי הימים ב יט:ו)

רש"י מרגיע את הדיינים ואומר, שאם עיוות הדין הוא לא כתוצאה מהעדפה של אחד הצדדים המתדיינים, אלא שמתוך הראיות שהיו לפניו, מצא לנכון לחייב או לזכות, על כך נאמר: "..ואין לו לדיין לעשות אלא מה שעיניו רואות..". ולדברי הגמרא[3] יש כאן גורם נוסף – לדיין אסור לקבל שכר! האמנם, כיצד אם כן הוא יתפרנס? על כך אומר הרמב"ם:

"...כל דיין שנוטל שכרו לדון דיניו בטלים, והוא שלא יהיה שכר הניכר, אבל אם היה עוסק במלאכתו ובאו לפניו שנים לדין ואמר להן תנו לי מי שיעשה תחתי עד שאדון לכם או תנו לי שכר בטלתי הרי זה מותר, והוא שיהיה הדבר ניכר שהוא שכר הבטלה בלבד ולא יותר.." (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"כג ה"ה)

כאן נמצא הפתח לתשלום שכר לדיינים גם בימינו, שהרי עיקר מקצועם הוא עשיית דין, ואין להם פרנסה אחרת, לכן הציבור מממן את שכר השופטים.

שבת שלום ומבורך                                                בן שושן אלעזר