בס"ד

ידינו לא שפכו את הדם – על האחריות של הנהגה

פרשת שופטים – תשע"ג

חשיבות האחריות המוטלת על הנהגת העם, באה לידי ביטוי בצורות רבות במקרא, אך דומה כי הביטוי המוחשי לאחריות המנהיגים מצוי בפרשה שלנו- פרשת שופטים:

באמצע דיני המלחמה שמעבירה לנו התורה היא מוצאת לנכון להכניס פרשה מעניינת, מציאתה של גופה בשדה, כשאין איש יודע מי הרגה "..כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלהֶיךָ נתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נפֵל בַּשָּׂדֶה לא נוֹדַע מִי הִכָּהו.." (דברים כא:א). לכאורה מקרה קלאסי של חקירה מסובכת ע"י הגורמים הראלוונטים. אלא שהתורה מצווה על זקני העיר [המנהיגים] לבצע טקס שינקה אותם מחשד שיש להם חלק בדבר! במהלך הטקס עליהם להביא עגלה לשם קרבן – מה שהתורה מכנה בשם "עגלה ערופה"

"..וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לא יֵעָבֵד בּוֹ וְלא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:...וְכל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ.." (דברים כא:ו-ז).

על המסקנות של הזקנים מהטקסם " יָדֵינוּ לא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" מעלה האברבנאל תהיות:

"...ואם היו הם הרוצחים איך יכפר להם הדם בעריפת העגלה עם אמרם בשקר וכזב ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ואם הם לא היו חוטאים איך יצטרכו לסליחה וכפרה.." (אברבנאל דברים טז)

לשיטתו של האברבנאל, כיצד ייתכן שהזקנים ינקו את עצמם בשחיטת הפרה, הרי אם הרוצח היה מקרבם אין באמירה זו ולא כלום, ואם אכן הם נקיים, מה הטעם לבקש סליחה על מה שלא עשו? אלא שהוא מתרץ את הדברים בהקשר רחוק יותר ולאו דווקא למעשה הזה שהם עומדים בפני גוה שאין איש יודע מי רצח אותה.

"..יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל לא על העון הזה כי אם על יתר העונות אשר כבר עשו דומים לזה כי לולא היו חטאים בדבר הדומה לזה פעם אחרת לא תהיה קורה בגבולם ההריגה הזאת.." (אברבנאל דברים כא)

האחריות של המנהיגות נמדדת אפילו במקרה שלכאורה הוא מקרה בודד, שהרי אם היה דין וצדק במקום ויש אכיפה חוק והתרעה בפני מעשים שלא יעשו, סביר להניח שמקרים כאלה של רצח ללא סימנים המעידים על הרוצח, לא היו קורים בגבול אותו ישוב שבקרבו נמצאה הגופה. ועל רצח כזה, שנעשה כאילו אין רואה, יש עונש מהשמים, שיבוא ויפגע במה שהעם צריכים לשאת את עיניהם לשמים. כמדה נגד מידה. הרוצח חשב שאין איש רואה, מהשמים יעידו שיש מי שרואה – הקב"ה! לכן אומר האברבנאל שיש בפרשת "עגלה ערופה" רמז לאותה מידה כנגד מידה, וכך הוא אומר:

"...ולפי שישראל בזמן ההוא היו עובדי אדמה, או רועי צאן ובקר, והצלחת שני המלאכות האלה תהיה באמצעות המים כשיבאו בעתם, לכן צוה שיושבי העיר הקרובה אל החלל שהיו יותר חשודים בהריגתו יביאו עגלת בקר אל נחל איתן כדי להעיר שהמקנה כלו ימות בחטא ההוא, ואמר אשר לא עובד בה, להגיד כי המקנה ימות קודם שיגיע לגבול הגדול וצוה שתערף בנחל לרמוז כי בסבת המים בהעדרם או ברבוים המופלג ימות המקנה כלו, ואמר שהזקני' יערפוה לרמוז שבסבתם וחטאתם ברציחה הזאת ימות כל המקנה, וצוה שלא יעבד השדה ולא יזרע עוד, לרמוז שגם עבודת האדמה תבטל ותחרב.." (אברבנאל דברים כא)

שחיטת הבקר, מסמלת את העונש שעלול לבוא על יושבי העיר הקרובה לחלל אם ידם הייתה במעל, או אפ העלימו את עיניהם מהרוצח, בחושבם שהסתר זהותו של הרוצח תעבור ללא תגובה, באה התורה ואומרת, שהזקנים חייבים להכריז " יָדֵינוּ לא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לא רָאוּ.." אנו נקיים מכל אשמה של הריגה או סיוע להורג. ואם יש מי שעדיין מסתיר מידע כלשהו, טקס השחיטה בא להעיד על אשר עלול להיות בעקבות המעשה, החתת הצאן והבקר, כמקור המחיה, ולא רק זאת, אאל שהמים שהם מקור החיים ההכרחי, עלולים להיפסק ע"י הקב"ה.

"...וכאשר יעשו הפועל הזה שמגיד ומורה גודל העונש אשר ימשך אליהם מזה החטא, הנה יפחדו האנשים כלם וישתדלו לחקור ולדעת מי הוא הרוצח כדי שיוסר דם הנקי מביניהם, ויבא הדבר לפרסום ההריגה וידיעתה, שהוא התכלית המכוון במצוה כמו שאמר הרב, ולכן אחרי הערת העונש הזה יבא התנצלות הזקנים ובקשת הכפרה להנצל מהעונש ההוא.." (אברבנאל שם)

אין כאן הפחדה בלבד, אלא העברת מסר ברור שחברה שמסתירה את עיניה ממעשי עוולה, סופה שהרעה תפגע בכלום, לכן באה התורה ומזהירה דווקא את המהניגים שיאכפו את הסדר והחוק, כדי שדברים מעין אלה לא יתרחשו בתחומם.

שבת שלום ומבורך                           בן שושן אלעזר