בס"ד

ביום השמיני עצרת

שמחת תורה – תשרי תשע"ב 

אם נחפש את יום שמחת תורה בתורה, לא נמצא תאריך המצביע על חג זה. לכל היותר נמצא את כינוי המקראי של היום שחותם את חגי תשרי:"..בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לֹא תַעֲשׂוּ.." (במדבר כט:לה). האם הוא חג בפני עצמו או חלק מחג הסוכות? מפשט הכתובים ניתן לראותו גם כך וגם כך. שהרי נאמר:"...אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.." (ויקרא כג:לט).. התורה מזכירה חג בן שבעת ימים, ובאותו פסוק מציינת את יום חתימתו ביום השמיני, כיצד מתיישב הדבר? אכן, היו שראו בו חג בפני עצמו, הדבר בא לידי ביטוי בכך שבקידוש ליל שמיני עצרת, אומרים ברכת שהחיינו, ברכה המצביע על אירוע חדש ולא מתמשך. כפי שנקבע מהמחלוקת בגמרא:

"..רב נחמן אמר: אומרים זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמר: אין אומרים זמן בשמיני של חג. והלכתא: אומרים זמן בשמיני של חג..." (סוכה מז:ב)

אולם, מדברי ה"חזקוני" ניתן לומר שהוא רואה ביום השמיני, חלק מחג הסוכות, אך עם הבדל משמעותי, אין יושבים ביום זה בסוכה, מדוע? על כך הוא אומר:

"...ביום השמיני עצרת תהיה לכם, אם כן למה התירו חכמים להפטר מן הסוכה ביו"ט האחרון? אלא כל שבעת ימי החג היו מתפללים לטללים ויום האחרון היו מתפללים לגשמים ולכך נפטרים מן הסוכה כדי שיתפללו בלב שלם על הגשמים..." (חזקוני במדבר פרק כט פסוק לה )

לשיטתו, יש לדבוק בכלל – "נאה דורש ונאה מקיים". לכן אם אנו מבקשים על הגשם ביום שמיני עצרת, לא יכול להיות שנעשה שקר בנפשנו ונשב בסוכה, שהרי יש בישיבה זו כדי להעיד שאנו מקווים חלילה שלא ירד גשם. אם כך כיצד הופך יום בעל צביון חקלאי ליום של שמחת תורה? ראשית נתבונן בדברי האברבנאל:

"... ובשנה השביעית היה המלך מסיים התורה... ומכאן נשאר המנהג בימינו, שהיום השמיני חג העצרת האחרון, נקרא יום שמחת תורה, בו אנו משלימים את התורה, עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה ... לדמיין מעשה המלך בזמן ההוא... " (פירוש האברבנאל על התורה, פרשת וילך)

נראה מכאן שמקורו של חג שמחת התורה – במצוות הקהל. התורה מצווה על כל בני ישראל להתכנס בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, על מנת לשמוע את קריאת התורה מפי המלך ".. מקץ שבע שנים, במועד שנת השמטה, בחג הסכות, בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך ...תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם .."(דברים לא,י-יג)

מדברי האברבנאל עולה שהחובה לקרוא את התורה בשנת השמיטה בחג הסוכות, בנוסף לחובה על קריאה מתמדת במשך השנה, הביאה לידי כך שבכל שנה יקראו קטע מהתורה בזמן העלייה לרגל בסוכות[1] אך סיומה של הקריאה כוון לחג הסוכות שבשנת השמיטה. קשה לקבוע אם קריאת התורה בהקהל הייתה נפרדת מתהליך הקריאה שהנהיג משה, או צמודה אליו. שהרי הגמרא בירושלמי, מנהג קריאת התורה בשבתות עתיק הוא ומיוחס למשה:

"...משה התקין את ישראל שיהיו קוראים בשבתות ובימים טובים ובראשי חודשים ובחולו של מועד. בא עזרא והתקין לישראל שיהיו קוראים בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה". (תלמוד הירושלמי מגילה ד' א')

 מדברי הגמרא, לא ברור מהוא סדר הקריאה או כמות של פסוקים או פרקים אותם יש לקרא, בשל כך קיימים מסורות קריאה וחלוקה שונות של התורה. כך לדוגמא- בארץ ישראל, נהגו לסיים את קריאת התורה אחת לשלוש שנים."..בני מערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין.." (בבלי, מגילה כט ע"ב). בניגוד למנהג בבל ששם היו מסיימים מחזור קריאה של התורה במשך שנה אחת. מנהג שהתקבל להלכה בסופו של דבר גם בארץ ישראל ובשאר התפוצות.

יותר מכך, משך קריאת התורה בארץ ישראל היה משתנה בין המחוזות ומקומות הישוב השונים, ובדרך כלל, הקריאה הייתה קשורה לדרשה שנשאה החכם בפני הציבור. מחזור סיום הקריאה נמשך כשלוש וחצי שנים. לפרט זה יש חשיבות משום שסיומם של שני מחזורי קריאה היה בדיוק בשנת השמיטה, שנה שבה קיימת כאמור מצוות ההקהל, ושבה היה צריך לקרוא את התורה בפני הציבור שעלו לרגל בחג הסוכות. לקריאת התורה במעמד זה, יש מעין אישושה מחדש של הברית שכרת הקב"ה עם בני ישראל במעמד הר סיני, בקיבוץ העם יש מעין שיחזור ההתייצבות במעמד הר סיני לשם קבלת התורה. משום כך משתדלים ביום שמחת תורה להדגיש את שייכותה של התורה לכלל עם ישראל. ע"י כך שמקפידים להעלות לתורה את כל הציבור כדי שהשמחה תהיה מקפת את כולם ולא רק תלמידי חכמים. צריך לזכור שהיו תלמידי חכמים שהתייחסו בצורה מזלזלת במי שלא למד תורה, בעיקר באלה שעסקו רוב זמנם במסחר ולא הקדישו זמן מינימאלי ללמוד תורה, או כאלה שהיו בבחינת יושבי קרנות. המדרש מביא אגדה שמלמדת לקח אפילו את רבי ינאי, כדי שיזהר בכבודו של כל אדם.

מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך. פגע בו אדם אחד שהיה עשיר ביותר. אמר לו רבי ינאי: יתכבד רבי ויתארח בביתי..הכניסו רבי ינאי לתוך ביתו, האכילהו והשקהו. בדקו במקרא, ולא מצאו. במשנה, ולא מצאו. באגדה, ולא מצאו. בתלמוד, ולא מצאו [לפי שהיה האורח עם הארץ גמור[אמר לו רבי ינאי: קח את הכוס וברך ברכת המזון. אמר לו האורח: יברך ינאי בביתו. אמר לו רבי ינאי: האם יכול אתה לחזור אחר מה שאני אומר? אמר לו האורח: כן אמר לו רבי ינאי: אם כך, אמור: אכל הכלב פתו של ינאי. תפס האורח את ר' ינאי ואמר לו: מה? ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי באונאת דברים? אמר לו רבי ינאי: ומהי ירושתך, שאתה אומר שאצלי היא? אמר לו: שהתינוקות אומרים: "תורה צִוה לנו משה מורשה קהִלת יעקב' - שהתורה ירושה היא לכל ישראל. שלא נאמר 'קהילת ינאי' אלא 'קהִלת יעקב.." (ויקרא רבה ט, ג )

רבי ינאי הלך שבי אחר מראה בעיניו, לפניו נראה אדם עשיר ומכובד, כנראה מאופן לבושו,לכן הוא חשבו גם למלומד או תלמיד חכם.כשהתברר לו שאדם ריק הוא בתורה במשנה ובגמרא, זלזל בו ר' ינאי ואף כינהו כלב, כאן מוכיח האורח את ר' ינאי ואומר לו שמעשיו של האדם חשובים יותר מלימוד שאינו יוצא לפועל. יותר מכך טענתו של האורח כלפי ר' ינאי: "... ירושתי אצלך ואתה מלגלג עלי ומאנה אותי.." יש בה אמירה קשה כלפי ר' ינאי, כלומר אתה עושה שימוש פסול בדבר שהוא שייך גם לי – התורה. דבר זה יכול גם להסביר את השמחה הרבה בחג שמחת תורה לא רק אצל תלמידי חכמים ובני ישיבות אלה גם אצל הציבור הרחב שפוקד את בית הכנסת לעיתים רחוקות.

לדברי "האבודרהם" השמחה ביום שמחת תורה, נובעת מהעובדה שמיד עם סיומו של מחזור קריאה אחד, מידי מתחילים במחזור קריאה נוסף, כדי שלא לעורר כל מיני מקטרגים, על יחסם של בני ישראל לתורה:

"..ונקרא יום זה שמחת תורה לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה. והטעם שמתחילין מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואין רוצים לקרות עוד. או הטעם כמו שזכינו בסיומה כך נזכה בהתחלתה. ומרבים בפיוטין...ויש מקומות שנוהגין המסיים והמתחיל לעשות משתה ושמחה וי"ט לסיומה של תורה וקוראין לכל קרוביהם וחבריהם..." (ספר אבודרהם יום שמיני ושמחת תורה )

עניין נוסף לשמחה נובע מכך, שדווקא ביום סיום הקריאה, מתחילים מחזור קריאה מחדש, וכמו ששמחים בדבר חדש התוך תקווה שיהיה מוצלח, כך שמחים בתחילת מחזור הקריאה הנוסף, שהרי שבעים פנים לתורה, ואין דומה שונה פירקו מאה פעמים, לשונה מאה ואחת.

חג שמח                                                              בן שושן אלעזר