בס"ד

                                                        פרשת כי – תבוא

                                                  אלול התשס"ט

                               בין אדם לחברו – " דעלך סני לחברך לא תעביד "

היחסים שבין אדם לחברו עומדים במרכז היצירה היהודית לדורותיה,  התורה מחלקת את עשרת הדברות באופן שווה: חמש מצוות שבין האדם למקום (לבורא) וחמש מצוות שבין אדם לחברו. חלוקה זו מעידה על חשיבות מערכת היחסים שבין בני האדם, שבמידה מסוימת אף עולה על מערכת היחסים שבין האדם למקום. חז"ל ציינו שעל עבירות שבין אדם לבורא, ניתן לקבל סליחה, אך על עבירות שבין אדם לחברו, הבורא לא יכול לסלוח עד שהאדם הפוגע שירצה את חברו.

המשנה[1] בפרקי אבות שואלת:  " איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם?" ומשיבה " כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם "(משנה מסכת אבות פרק ב משנה א). משנה זו פונה בראש וראשונה לאדם שאכן מחפש דרך ישרה להתהלך בה. דרך שאולי תשבח אותו בפני עצמו, אך מיד מציבה תמרור בפני האדם, דע כי השאיפה שלך להצליח היא אולי מבורכת, אולם בתנאי, שדרך זו לא תהיה רק לתפארתך, להנאתך העצמית, אלא היא חייבת להיות ראויה וטובה גם בעיני הסביבה שבה אתה חי. במילים פשוטות, הצלחתך לא צריכה להיות על חשבון רמיסת כבודו של חברך. התלמוד[2]  מביא אגדה שממנה ניתן ללמוד על מרכזיות היחסים שבין אדם לחברו.

" מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו  באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור". (תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א)

אגדה זו מספרת על גוי שרצה להתגייר, ובא לבקש משמאי[3] שיגיירו, אך הגוי מעמיד תנאי לפני שמאי - שילמדו את התורה כשהוא עומד על רגל אחת. שמאי סילק אותו מעל פניו. הגוי לא התייאש והלך להלל, הלל אמר לו כך: " דעלך סני לחברך לא תעביד " שמשמעו: כל מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זוהי כל התורה כולה, והשאר עליך ללמוד. נשאלת השאלה מה הבין הלל מדבריו של הגוי, שלא הבין שמאי. נראה כי התשובה לכך היא שהלל הבין שהגוי לא בא לשטות בו, אלא ביקש עקרון אחד מרכזי שהוא הכלל העיקרי בקיום מצוות התורה. כלל זה הוא למעשה הבסיס ליחסים שבין אדם לחברו, אך אם נתבונן בכלל זה נראה שיש כאן פתח ראשוני בלבד לרגישות של האדם כלפי כבודו ורצונו של חברו, שהרי ייתכן שאפילו חלק מהדברים האהובים עליך, לא רצויים בפני חברך. השלב הבא המתבקש חייב להיות, גם מה שלא מוצא חן בעיני חברך.  בתקופה מאוחרת יותר בא ר' עקיבא והציג כלל זה בנימה חיובית כאשר אמר: " ואהבת לרעך כמוך, זה כלל  גדול בתורה  ". ואמנם כאשר אתה אוהב, אתה נעשה רגיש יותר לצרכים של האהוב, וממילא אתה מכיר גם את מה שהוא לא אוהב, ולא רק את מה שאתה לא אוהב.  נסיים בדבריו הנחרצים של הרמב"מ כפי שמובאים בהלכות דעות:

"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: ואהבת לרעך כמוך. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר (כפי ש..) הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. לפיכך המתכבד בקלון חברו אין לו חלק לעולם הבא." (הרמב"מ הלכות דעות, פרק – ו, הלכה – ג)

                                                    פרשת כי – תבוא

                                              אלול התשס"ט

                                         סליחות – עוצמה דו סיטרית.

היכולת לקבל סליחה, ויותר מכך לבקש סליחה, מעידה על עוצמה הן של המבקש והן של הנעתר. לא פשוט לבקש סליחה, שהרי יש בה מידה לא קטנה של בושה, כך גם לא פשוט לקבל את הסליחה, לעתים יש בה מידה לא מבוטלת של וותרנות.

 עוד משחר בריאתו של האדם, הסליחה היא אחד הכלים החשובים ביותר שניתנו בידי האנושות.  כבר בראשית תיאורי הבריאה, האדם הראשון מועד בצווי אחד ויחיד שהציב לו האל: "ומעץ הדעת טוב ורע, לא תאכל ממנו,כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (בראשית ב:יז)  האל לא מממש מיידית את העונש, הוא מגלה מידה של סלחנות, וממיר את העונש המפורש, בעונש קשה אמנם של גירוש מגן העדן וגזירת המוות על האדם, אך הלכה למעשה האדם המשיך לחיות עוד שנים רבות לאחר שעבר על צו הבורא. כך אנו מוצאים את קין מבקש הסליחה הראשון בתנ"ך. "ויאמר קין אל ה', גדול עוני מנשא" (בראשית ד:יב ). המדרש בבראשית רבא  מתאר את שיקולי ה' להיענות חלקית לבקשת הסליחה של קיין.

"..באותה שעה אמ' הקב"ה אם איני מוחל לקין אני נועל דלת בפני כל בעלי תשובה, מיד מחל לו הקב"ה מחצה, ולפי שלא עשה תשובה שלימה לא מחל לו על כל עוונותיו.." (בראשית רבה פרשה צז)

החל מרח' אלול, נהגו עדות המזרח להשכים עם שחר כדי לומר סליחות, לכן חודש אלול נחשב כחודש הרחמים והסליחות.  הסליחות הן קובץ פיוטים, שחיבורם החל עוד מתקופת הגאונים[4] בבל. עדות לכך ניתן למצוא בפיוטים הכתובים בשפה הארמית. תוכנם של פיוטים אלה הוא כמובן בקשת סליחה ומחילה  הן על חטאיו של הפרט והן על של כלל העם.

מדוע דווקא מראש חודש אלול? כאשר בני ישראל חוטאים בחטא העגל ה' מבקש להשמידם, משה מבקש את סליחת האל לחטא העם, וה' נענה למשה ולא משמיד את העם. רש"י (ר' שלמה יצחקי)  בפירוש לספר דברים מציין שעלייתו של משה להר, לאחר ששבר את הלוחות הראשונים הייתה ארבעים יום לפני העשירי בתשרי, שהוא למעשה ר"ח אלול.

" .. בכ"ט באב...בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר לו למשה (דברים י, א) פסל לך שני לוחות, עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים. בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה..." (רש"י דברים פרק ט פסוק יח)

 נמצא לפי פירוש זה שארבעים יום לפני יום כיפור, הוא ראש – חודש אלול, לכן נהגו קהילות רבות מקרב עדות ספרד להתחיל בסליחות למחרת יום ראש – חודש אלול, ולסיימם לקראת יום הכיפורים. קהילות אשכנז נהגו להשכים לסליחות בשבוע שחל בו ראש – השנה. יש לציין כי לצד מנהג ההשכמה לסליחות,מתפשט יותר ויותר המנהג לומר את הסליחות לאחר חצות הלילה. ויש אפילו מי שאומרים אותם במהלך היום.

פיוטים רבים הנאמרים במהלך הסליחות כתובים בצורה שניתן לזכור אותה גם בע"פ, לא רק מהסיבות שספר מודפס היה מצרך נדיר. אלא בעיקר כדי לחבב את הפיוט על קהל המתפללים, וביחוד על בני נוער. דוגמא לכך הוא הפיוט, "אדון הסליחות"[5]  הבנוי על  פי סדר הא –ב.

                      אדון הסליחות מחבר לא ידוע

האם הסליחה היא תכונה אלוקית, או שהיא מוקנית גם לבני האדם? חז"ל התייחסו רבות לתכונה זו של האל,וקבעו כי היא ניתנת לחיקוי ע"י בני – האדם, שהרי כל בן אנוש נברא בצלם אלוהים. לכן בהחלט הוא נושא בקרבו מידות טובות, המקרא בספר דברים בפרשת השבוע כי – תבוא אומר:

" יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ, כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו: (דברים פרק כח ). מה - היא ההליכה בדרכי ה'? מסתבר שעיקר ההליכה בדרכי ה' היא בראש וראשונה היחס לזולת. הרמב"ם מביא נקודת התייחסות מעניינת לפסוק זה, שעניינו הידמות לאל במידות שעל האדם לאמץ לעצמו.

"..והמצוה השמינית היא שצונו להדמות בו יתעלה לפי יכלתנו והוא אמרו (תבוא כח) והלכת בדרכיו... ובא בפירוש זה: מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד.. שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה .."  (ספר המצוות להרמב"ם מצווה – ח ).

מוסר – ההשכל של מצווה זו שהרמב"ם מונה בספר המצוות שלו הוא. שהסליחה נעשית ע"י מי שיש בידו את העוצמה. כאשר אדם מוכן לסלוח לחברו, הוא מפגין את העוצמה שטבועה בכל אחד מבני האנוש.

                           סליחה!