תפריט

בס

 בס"ד

וביום השמיני ימול בשר עורלתו

פרשת תזריע – שבת החודש אדר ב' תשע"א

בפרשת שמיני נחשפנו לבעלי חיים הראויים למאכל, ולאלה שאינם ראויים למאכל, כאשר התורה חוזרת פעם נוספת גם על האזהרה מפני טומאה שמקורה במגע עם נבלה או אכילתה[1]:

"...וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב.." (ויקרא פרק יא :לט-מ)

 בפרשת תזריע התורה עוברת לעסוק בענייני טומאה וטהורה שאין מקורם רק בגורמים חיצוניים, כגון בע"ח שנזכרו.כאן מדובר בעיקר בטומאות שהן תלויות באדם עצמו – האדם הוא הגורם העיקרי להן, בהתנהגותו או במעשיו. הנושא הראשון שהתורה  בוחרת להזהיר מפניו הוא, טומאת הלידה. השאלות סביב טומאה זו הן רבות ומגוונות, כגון: כיצד טומאת הלידה של היולדת תלויה במין הילוד, באופן לידתו או במצבו הפתלוגי? מה גם שבעקבות טומאה זו היולדת צריכה גם להביא קרבן. הגמרא במסכת נידה אומרת:

"..שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן..." (תלמוד בבלי מסכת נדה דף לא עמוד ב )

היולדת מביא כבש – כקורבן עולה, ויונה או תור, כקרבן חטאת. תלמידי ר' שמעון תמהים: מדוע היולדת צריכה להביא קרבן חטאת, וכי איזה חטא יש בלידה? משיב ר' שמעון, שבשעת הלידה היא נשבעת שלא תתייחד עוד עם בעלה, דבר שבפועל לא קורה כמובן, שהרי אנו רואים שרוב המשפחות מביאות לעולם יותר מצאצא אחד. אם כך מקשה ר' יוסף:

"..מתקיף לה רב יוסף: והא מזידה היא, ובחרטה תליא מילתא! ועוד, קרבן שבועה בעי איתויי!.." ( בבלי מסכת שם)

כלומר, אם היא נשבעת אז היא בבחינת חוטאת במזיד, והרי על חטא במזיד אין קרבן יכול לכפר, לכל היותר היא יכולה להביע חרטה, ואז היינו אומרים שתביא קרבן על התרת השבועה. אלא נראה שכוונת ר' שמעון שהחטא כאן הוא במישור אחר – מישור של אי הכרת הטוב. כצד? נתבונן בדברי המדרש:

"...רבי לוי אמר תלת בנוהג שבעולם מפקיד אדם אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב בפרהסיא אינו מחזיק לו טובה? כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טיפה של לכלוכית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות משובחות שלמות בפרהסיא ואין זה שבח.." (ויקרא רבה (וילנא) פרשת תזריע פרשה יד )

לפי שיטה זו, ההזרעה של האישה ושל הגבר הם בבחינת הפקדה של טיפה סרוחה אצל הקב"ה, אולם הוא בחמלתו כי רבה, מחזיר להם דבר בעל ערך משמעותי הרבה יותר מאותה הפקדה – וולד! אם כך החטא ששבועת האשה היא לא נוגע רק במישור של ההתייחדות עם בעלה, אלא דווקא על חוסר הכרת הטוב בתוצאה הסופית של התהליך שעברה. ה"תולדות יצחק מביא כאן רעיון שמצביע על כך שהאשה בשעת לידה נמצאת בסכנה, לא רק מעצם הלידה, אלא גם על עבירות שהיו בידה. לכן הבאת הקרבנות יש בהן משום עניין של הודאה ושל כפרה.

"...ובמלאת ימי טהרה תביא כבש בן שנתו לעולה והקריבו לפני יי' וכפר עליה, יש להקשות מה חטאה שהוצרכה לקרבן...ואפשר לפרש לפי שעל שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן[2].. ושם בשעת לידתה מזכירין עוונותיה, לכן צריך כפרה לאותן עבירות שהזכירו לה..."[3] (תולדות יצחק ויקרא פרק יב פסוק ו )

בשר עורלתו – מה היא העורלה?

מצוות המילה נאמרה לאברהם עוד טרם לידתו של יצחק. "..וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם.." (בראשית יז :יב). אולם חז"ל שואלים היכן הוא המקום שבו צריך לבצע את המילה? שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור העובדה שבשום מקום התורה לא מצינת מה טיבה של אותה עורלה. גם עיון בספר בראשית, שבו מופיע הציווי הראשוני על המילה, לא מגלה מה היא אותה עורלה המדוברת, למרות שאברהם מל את עצמו ואת בניו-ישמעאל ויצחק, ואת כל ילידי ביתו. מצוות המילה אינה המצווה היחידה שהייתה קיימת עוד לפני מתן תורה, אולם נראה כי המצוות שנתנו מחדש גם במעמד הר סיני, כוללות פרטים רחבים יותר, ובכל זאת בנושא כל כך מהותי לקיום מצוות המילה - העורלה, התורה לא מפרטת מה היא!  השאלה מתעצמת גם לאור דברי הרמב"ם:

"..שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך...אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום...הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות..." (פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ז )

 אם כן כיצד הגיעו חז"ל למסקנה שאת המילה יבצעו באיבר הזכרי של האדם? שהרי חז"ל מעלים מספר אפשרויות לביצוע מילת העורלה. המקרא מציין מספר איברים שבהם מופיעה העורלה אצל האדם. כגון: הפה, האוזן, הלב והגוף. על כך אומר המדרש:

".., ר' עקיבה אמר ארבע ערלות הן: נאמ' ערלה באוזן שנאמ' הנה ערלה אזנם (ירמיה ו י) ונאמ' ערלה בפה הן אני ערל שפתים (שמות ו ל) ונאמ' ערלה בלב וכל בית ישראל ערלי לב (ירמיה ט כה) ונאמ' לו התהלך לפני והיה תמים - אם ימול מן האוזן אינו תמים, מן הפה אינו תמים, מן הלב אינו תמים, מאיכן[מהיכן] ימול ויהא תמים? הוי אומר זו ערלת הגוף... אם ימול מן האוזן אינו שומע, מן הפה אינו מדבר, מן הלב אינו חושב, מאיכן[מהיכן] ימול ויהיה יכול לחשוב, זו ערלת הגוף, אמר ר' תנחומ'...וערל זכר - וכי יש ערל נקבה, אלא ממקום שהוא ניכר אם זכר הוא אם נקבה היא משם מוהלים [מלים] אתו..."( בראשית רבה פרשת לך לך פרשה מו )

לשיטת הדרשן, שלשת האיברים הראשונים משותפים גם לזכר וגם לנקבה, אולם ההבדל בין גוף הזכר לגוף הנקבה, ניכר באמצעות ההבדל בין איבר המין הזכרי לאיבר הנקבי, לכן מסקנת חז"ל היא שאין מנוס מלבצע את המילה אלא באיבר שמצביע על זכרותו של האדם. שהרי הציווי הוא למול את עורלת הבן ולא את הבת.

 

וילדה זכר וטמאה שבעת ימים – מדוע?

על כל יולדת, בין אם ילדה זכר ובין אם נקבה, חלות הגבלות שהן תוצאה ישירה של עצם הלידה – הגבלת הטומאה. שבוע ימים של טומאה שבסיומו היא חייבת להיטהר – כאשר היא יולדת זכר, ושבועיים – כאשר היא יולדת נקבה.

"..אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.." (ויקרא פרק יב:ג-ד)

בסיומם ימי הטומאה, היא ממשיכה להיות טמאה לעניינים שבקודש, אך היא טהורה לענייני חולין, כגון לבעלה.

"...ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו, מפני שאמר בשבעה שהם כימי נדת דותה, ובאלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש, לא לחולין ולא לבעל..." (רמב"ן ויקרא פרק יב :ג)

מכאן אפשר להניח לכאורה שהתורה רצתה שהמילה תהייה רק כאשר גם אם הילד תהיה במצב של טהורה, אמנם אין זו טהרה מושלמת, אך יש בה כדי לאפשר לאם לבוא במגע עם אנשים. אולם במקור הראשוני של המילה - הציווי לאברהם, לא מוזכרת כל טומאה[4], ושם נאמר שהמילה תהיה ביום השמיני ללא שום קשר למצב האם. לעומת זאת אומרת הגמרא:"..ומפני מה אמרה תורה מילה לשמונה? שלא יהו [יהיו] כולם שמחים ואביו ואמו עצבים..." (בבלי נדה לא:ב ). כלומר הגמרא תולה את המילה לאחר שמונה ימים בגלל הרצון שהאם תקח חלק בשמחת המילה לבנה. דבר שמחדד את השאלה האם שבעת ימי הנידה בלידת זכר הם תוצאה של קביעת המילה ליום השמיני, או שהמילה ביום השמיני היא תוצאה של טומאת לידה של שבוע ימים בלידת זכר. העובדה שאין כל התייחסות לעניין הטומאה בספר בראשית נותן עדיפות לטענה שהתורה באה להקל על האישה בטומאת הלידה לבן זכר.

 

 

יוצא דופן

רבים מהמשתמשים במושג "יוצא דופן" לא מעלים על דעתם שמקורו הוא בעצם בתהליך לא שיגרתי של לידה, כלומר לידה בניתוח קיסרי, שבה הוולד יוצא דרך דופן בטן האם, ולכן הוא נקרא-יוצא דופן.  נשאלת השאלה מה דינו של יוצא דופן, האם לעניי המילה דינו כדין כל זכר הנימול ביום השמיני להולדתו? הגמרא אומרת:

"...כאשר אמר רבי אסי: כל שאמו טמאה לידה - נימול לשמונה, וכל שאין אמו טמאה לידה - אין נימול לשמנה, שנאמר: אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה וגו' וביום השמיני ימול בשר ערלתו. אמר ליה אביי: דורות הראשונים יוכיחו, שאין אמו טמאה לידה - ונימול לשמנה!.."( תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלה עמוד א )

לדעת ר' אסי, מי שנולד בדרך הרגילה, ללא ניתוח קיסרי, נימול לאחר שמונת ימים, אולם מי שלא נולד בדרך הרגילה לא נימול לשמונת ימים, נפקא מינה, שאם תחול הברית של מי שהוא יוצא דופן בשבת, הברית תדחה. לדעתו של רב אשי אף דיני טומאת לידה לא חלים על האם כפי שחלים על מי שיולדת בדרך טבעית. אולם תשובתו של אביי שהמילה לא תלויה בעניין הטומאה היא דבר שנתווסף רק לאחר מתן תורה, שהרי שמונת ימים נאמרו לאברהם  ללא כל קשר לעניין הטומאה.

 

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר

 


 

[1]  אין זו הפעם הראשונה שהתורה מזהירה מפני טומאה שמקורה במגע בנבלת חיה טמאה, ארה גם: ".. אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם.." ויקרא פרק ה :ב)

[2] על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר.." [שבת לא ב], ולמה דווקא בשעה זו יש סכנה גדולה, עונה הגמרא: "..מאי טעמא נפל תורא חדדו סכיני .."[שם לב א],

[3] ראה גם האברבנאל על אתר: אבל הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש השם קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה. ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא ויסלף דרכו באולתו..." (: אברבנאל ויקרא פרק יב)

[4]  ראה דברי רש"י בגמרא "...דורות ראשונים – מאברהם ועד מתן תורה שתנתנה מילה, ולא נהגן טומאה.." (רש"י שבת קלה:א)

 

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ט

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ט

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

שולחן עבודה אורט

משחוק בהוראה

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר