תפריט

בס

בס"ד

 

דו שיח של חרשים, או ".. ענוותנותו של רבי זכריה

 בן אבקולס החריבה את ביתנו.."

ערב תשעה באב, תש"ע

 

עם ישראל חווה שני חורבנות של בית המקדש, אולם נדמה כי חורבן בית המקדש השני הוא האירוע הטראגי ביותר שחווה עם ישראל, לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה לאומית. החורבן לא נגמר בכך שהעם היהודי היה שרוי בהלם תרבותי – דתי, אלא איבד חלק גדול מהעם היהודי בארץ ישראל. ספרות חז"ל מרבה לתאר בצורה קשה את ההרג הרב שביצעו הרומאים ביהודים בזמן חורבן בית שני.

הגמרא מביאה מספר סיבות לחורבן בית שני, אולם נראה כי האגדה על קמצא ובר קמצא מייצגת את הסיבה שאותה נטו להדגיש חכמים כסיבה עיקרית לחורבן הבית: "שנאת חינם" אולם כאשר מתבוננים באגדה זו נראה כי "שנאת חינם" היא דווקא הסיבה המשנית יותר. הסיבה היותר מעניינת היא אשמת של חכמים שיכלו אולי למנוע את החורבן, לא בדרך שהם פעלו, אלא בעיקר במה שהם לא עשו. האגדה על קמצא ובר קמצא מובאת בשני גירסאות בעלי שינויים קלים, אך משמעותיים. אופן הצגתה בגמרא הוא כדלקמן:

"  דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא. עבד סעודתא.[ היה אדם שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה – אותו האיש סעודה] אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא.[ אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא (ידידי). הלך והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש)].  (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה עמ' ב )

הגמרא מתארת טעות אנושית שנעשתה ע"י שליחו של בעל הבית, שלא נזכר כאן בשמו. טעות שיכלה להתפרש אצל בר קמצא, יריבו ושונאו של בעל הבית, כרצון של פיוס ביניהם ולכן הוא בא בשמחה לסעודה שערך אותו אדם.

"..אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! [בא בעל הסעודה, ומצא את בר קמצא יושב. אמר לו: הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! ] אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן, ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא! [. אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! ] אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא! אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא! נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה.[ אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו].." (בבלי גיטין, שם)

התפתחות האירוע מראה על עויינות גדולה מאוד ששררה בין בעל הסעודה לבר קמצא, עויינות שיכלה להיגמר בטוב דווקא עקב טעותו של השליח! אולם בעל הסעודה, סגר אוזנו ואטם ליבו למצב המביך שבו עמד בר קמצא. ננסה להבין מה היה במחשבתו של בר קמצא כאשר שונאו מזמינו לסעודה? עומדות בפניו שתי אפשרות: האחת - לסרב. השנייה - להיענות להזמנה. כאשר הוא בוחר באפשרות השניה הוא בוודאי חושב שפני יריבו הם לשלום. כפי שמביא פירוש ה"עץ יוסף" לאיכה רבה בשם המהרש"א:

"..אפשר שזה (קמצא ובר קמצא) היה אב ובנו, וטעה השליח ביניהם, וגם בר קמצא דאתא [שבא] אף שידע שהוא שונאו מכל מקום היה סבור, אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש אהבתו, ולעשות שלום עמו בזה שהוא מזמינו.." (פירוש עץ יוסף, איכה  רבה פ"ד ד)

 אולם תמיהתו הייתה כה רבה כאשר בעל הסעודה לא היה מוכן להתפשר ולהשאירו תמורת כל הון והצעה שיכלה לישר את ההדורים ביניהם. אין ספק התנהגותו של בעל הסעודה בצירוף הטעות של השליח, יכולה להתפרש ע"י בר קמצא כמהלך שנועד להשפילו ברבים. מאידך גם חלקו של בר קמצא לא מבוטל, שהרי אם הוא מוזמן לסעודה כזו מין הראוי שייגש אל בעל הסעודה כדי לברך אותו על היוזמה ובכך לבנות עוד צעד של אימון בתהליך הפיוס ביניהם. במקום זאת הוא נגש ישר להתכבד מהמטעמים, כאילו אומר הוא, אדאג לכרסי ואח"כ אדון! אם כן גם צעדו של בר קמצא יכול להתפרש ע"י בעל הסעודה כהתגרות, שנועדה להראות את פרצופו האחר של בעל הסעודה ברבים, לא כאדם חביב ומכניס אורחים אלא כאדם עז פנים!

 אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא.[ . אמר (בר קמצא): כיוון שהיו יושבים גם חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר ] אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי! א"ל: מי יימר? א"ל: שדר להו קורבנא, חזית אי מקרבין ליה.[ הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו: מי אמר? (כלומר הוכח את הדבר). אמר לו: שְלח להם קורבן, וראה אם יקריבו אותו] אזל שדר בידיה עגלא תלתא. בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים, ואמרי לה בדוקין שבעין,[ שלח בידו עגל משובח. במהלך הדרך הטיל בו(בר קמצא) מום בניב השפתיים של העגל. ויש אומרים בדוקין שבעין], דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא.[ מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום] (בבלי גיטין, שם)

מכאן עיקר האירוע עובר להתנהגותם של חכמים שהיו בין באי הסעודה, נקמנותו של בר קמצא לא הייתה בבעל הסעודה, אלא בעיקר במי שיכלו למנוע את ביזיונו, לתבוע את עלבונו ולא עשו זאת. עיקר האשמה בהתפתחות המעשה מוטל על החכמים! לכן בר קמצא עושה שני מומים בעלי משמעות רבה ביותר לא רק לגבי פסילת הקורבן, כדי שהוא לא יוקרב על – גבי המזבח, ובכך יוכיח את טענתו בפני הקיסר, אלא תוך כדי כך הוא גם מעביר מסר לחכמים שנכחו בסעודה, ראו את המעשה וישבו בשקט! הוא עושה מום בשני איברים: בעיניים ובשפתיים. מומים אלה מסמלים את התנהגותם של חכמים באופן הבא: העיניים - מסמלים את העובדה שהחכמים, ראו את התנהגותו של בעל הסעודה. הפה – מסמל את העובדה שהם ישבו בשקט ולא מיחו בפני בעל הסעודה! מומים אלה מעמידים את החכמים ובעיקר את הכוהנים בפני דילמה.

 סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות. אמר להו רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! [חשבו חכמים שיש להקריב את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריב אותו), יאמרו אנשים כי אנו מקריבים בעלי מומין על המזבח!(כלומר עלולים ללמוד ממעשה זה דין שגוי)] סבור למיקטליה, דלא ליזיל ולימא. אמר להו רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! [חשבו להרוג (את בר קמצא) כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (יחשבו) שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות ] אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו..."[ אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו] (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה עמ' ב- דף נו עמוד א ) (

הסיום המפתיע של האגדה כפי שהוא מוצג ע"י רבי יוחנן ".. ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו.." מעבירה את האחריות משני אנשים פרטים העוינים זה את זה, אל חכמי הדור ובעיקר אל זכריה בין אבוקלס, מדוע? הרי מנוסח האגדה בגמרא לא מצויין שהוא היה בין החכמים שישבו בסעודה. אולם כשמתבוננים בנוסח האגדה כפי שהוא מופיע במדרש, רואים שינוי בעל משמעות שיכלה להשפיע על התפתחות המעשה. הדרשן מציין שר' זכריה בן אבקולס היה נוכח באותה סעודה:"..והיה שם ר' זכריה בן אבקולס, והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה.." (איכה רבה, פ"ד ד). אך הפרט הנוסף שמציין הדרשן הוא שהיה באפשרותו למחות והוא לא עשה זאת! מה יש בפרט זה כדי להעביר אליו את מלא האחריות? התשובה כנראה שהדרשן שם את הדגש על כך שר' זכריה היה בעל השפעה רבה, והעובדה שחכמים קיבלו את מרותו ולא הקריבו את הקרבן שנשלח ע"י הקיסר, יש בה כדי ללמד שאם הוא היה מתערב בעניין בעל הסעודה ובר קמצא, יתכן שהתפתחות הדברים הייתה נראית שונה. למרות שהדיון בדבר היתרו או איסורו של הקרבן שנשלח בשם המלך לא מופיע במדרש איכה, אלא בגמרא בגיטין.

אולם עדיין השאלה היא, מדוע חלקם של חכמים שהיו נוכחים בסעודה ובדיון ההלכתי מתגמדת לעומת חלקו של אבקולס, מדוע כל האשמה נופלת עליו. נראה כי הגמרא והמדרש רוצים להעביר מסר לקורא:".. דעלך סני - לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה..". (בבלי, שבת לא:א) כלומר: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זו היא תמציתה של כל התורה. המשתמע מאמירה זו הוא: שכבוד האדם הוא בעל ערך עליון הקודם לכל מצווה, והוא שווה ערך לכל מצוות התורה. אם אין כבוד בין בני האדם, אין כבוד גם לצלם האלוקים שיש בכל אדם באשר הוא. לכן כאשר ר' זכריה בן אבקולס שתק בזמן שבר קמצא הושפל וגורש מהסעודה, הוא מעמיד את ערך כבוד האדם וחבירו במקום נמוך יותר מאשר היחס בין האדם לבוראו. והרי ידוע כי על מצוות שבין האדם למקום הקב"ה מכפר, אבל על מצוות שבין אדם לחברו אין הקב"ה מכפר, עד שהפוגע ירצה את חברו! הדגיש גישה זו ר' יוחנן באומרו:

"...לא חרבה ירושלים אלא...על שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו [=עשו] לפנים משורת הדין.." (בבא מציעא ל:ב)

נראה כי ר' יוחנן מכוון בדבריו בעיקר לר' זכריה, שהרי היו חכמים שהסכימו להקריב את הקורבן,התעקשותו של ר' זכריה בן אבקולס לנהוג רק לפי הדין, ולא למצוא פתח של מנהג לפנים משורת הדין כאשר המציאות דורשת זו, היא אחד הגורמים המרכזים בסיבות שהביאו בסופו של דבר לחורבן ירושלים. אומר על כך מחבר תולדות הסנהדרין בישראל:

"..וחז"ל בפירוש תלו שריפת בית קדשנו לר' זכריה שמנע את זבח התמיד לשלום הקיסר ובזה עשה פומבי גדול לפריקת עול הרומאים..." (לתולדות הסנהדרין בישראל - יקותיאל יהודה גרינוואלד )        

הרמב"ם במורה נבוכים מציין שיש בידי חכמים את הסמכות לתקן תקנות לצורך השעה, אפילו כאלה שיש בהם כדי להתיר דבר האסור מהתורה, או לחילופין, לאסור דבר המותר, אם בכך יש הצלה של הכלל:

"... וכן הותר להם עוד לבטל מקצת מעשים תורתיים, או להתיר מקצת איסורים במצב מסויים ובהתאם למאורע מסויים, ולא יהא זה לדורות ... כי בהסדר זה תתמיד התורה אחת, וינוהל כל זמן וכל מאורע כפי הראוי לו..." (רמב"ם מורה הנבוכים ג:מא)

על כך אומר ר' יוחנן במסכת יבמות: "..מוטב שתעקר אות אחת מהתורה ויתקדש שם שמים ברבים.." (יבמות עט:ב)

:

  

בבנין ירושלים ובביאת הגואל ננוחם

 

בן שושן אלעזר

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע

דף הבית

דבר המנהלת

ספר מחזור 2016

ההיסטוריה של רוגוזין

האמנה הבית ספרית

תקנון ביה"ס תשע"ח

זכאות לתעודת גמר

עיקרי המשמעת

לוח צלצולים

לוח חופשות תשע"ח

פעילויות ואירועים

למידה בשעת חירום

כתבות ופרסומים

ספריית רוגוזין

פרשת השבוע

קיר הזיכרון

המסע לפולין תשס"ח

המסע לפולין תש"ע

המסע לפולין תשע"א

המסע לפולין תשע"ז

לתלמידים

מקצועות הלימוד

עיתון ביה"ס

צוות היועצים

מערכת שעות תשע"ח

לוח מבחנים

מועדי בגרויות

מאגר משימות אוריינות

שיעורים פרטיים חינם

מסך חכם

תמונות מארכיון קרית גת

חינוך פיננסי

למורים

חלופות בהערכה

כלים דיגיטליים

השתלמויות במודל

תוכניות עבודה

להורים

מדריך שומרי מסך

הנחיות בעקבות גל הטרור

שירותי בריאות לתלמיד

תקנות תעבורה

חוברת הדרכה להורים

קישורים

דואר מורים ותלמידים

תקשוב ואינטרנט באורט

ציוני בגרות


צור קשר