בס"ד

פרשת תולדות – תש"ע

" שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו"

שתי הדמויות המרכזיות בפרשת תולדות: יעקב ועשו, הופכות במרוצת השנים לדמויות המייצגות תפיסות עולם שונות. הן הופכות מדמות המייצגת בן של.. לדמות המייצגת עם. דמותו של עשו כפי שהיא המופיעה בספר בראשית, מתוארת באופן כזה שניתן להגדירה כדמות מורכבת, מחד ניתן לתארו כאדם חיובי המוכן לעשות רבות למען הבית, וכנראה בעיקר למען אביו. כפי שהכתוב מעיד  "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו …" (. בראשית כה:כח )ומאידך יש גם צדדים שלילים בדמותו, כגון הכוונה להרוג את אחיו יעקב, בעקבות גניבת הברכות. " וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (בראשית פרק כז:מא). למעשה אם נקרא את הפרקים בהם מתוארת דמותו בספר בראשית, לא נוכל לקטלג את עשו כדמות שלילית באופן מוחלט, לכל היותר יתכן והיינו מתייחסים אליו, כאל דמות ממוצעת המייצגת את תקופתה. לעניות דעתי גם מפרשים לא תמיד יכלו לתאר את דמותו כשלילית לחלוטין, והראיה היא שגם המקרא מצווה להימנע מלהילחם אתם, בעיקר משום שלמרות הכל הם עדיין מתוארים כאח.ואפילו עם קשר לצאצאי אברהם:" נתן לו את הר שעיר ירושה…ואולם מבני אברהם לא היה אחד שהזהרתנו התורה מלהלחם עמם.." (רלב"ג יהושע פרק כד פסוק ד)

אך כדי לעמוד על דמותו, יש צורך כמובן להשוותה גם למעשיו של יעקב - אחיו התאום. השוואה כזו יכולה להצביע על כוון במניעיהם של פרשנים, בתהליך יצירת הדמות השלילית של עשו. גורם נוסף בתהליך זה הוא הגורם ההיסטורי, כלומר הצורך לזהות את האויב הנצחי של העם, אויב אשר לובש ופושט צורות רבות בהיסטוריה של עם ישראל. פעמים רבות אויב זה משמש גם כמדד להתנהגותו המוסרית והדתית של העם, בהתאם לתקופות השונות.

"…א"ר יוסי בן חנינא מי גרם שלא יפלו בני עשו בידנו, מדרך הערבות וגו', שלא הלכנו בדרכים הערבות של הקב"ה"..". (דברים רבה (ליברמן) פרשת דברים ד"ה ונעבור מאת אחינו )

לשיטתו של רבי יוסי בן חנינא, עשו מייצג כאן עם ולא אדם. עם שמטרתו להעניש את עם ישראל אם לא ילכו ע"פ הברית שכרתו עם ה' בהר סיני.

מכירת הבכורה

המקרא מציין כי עשו ויעקב נולדו עם אפיוני גוף שונים, אך גם עם תכונות אופי שונות. נאמר על יעקב שהוא איש תם יושב אהלים, וכנגד זה נאמר על עשו, שהוא איש יודע ציד איש שדה ,נראה כי הכתוב רצה להראות ניגודיות בעלת משמעות רחבה יותר, מאשר תאור חיצוני בין שני האחים, יתכן לומר מקריאה ראשונית כי עשו מוצג דווקא כאיש העולם הרחב, "איש שדה" לעומת יעקב השומר על טריטוריה מוגדרת, קרוב לבית, ולכן כאשר הוא נאלץ לעזוב את מקומו, בעקבות בריחתו מעשו, הוא מביע את חששו מתלאות הדרך, בתפילה ובנדר לה'. יש פרשנים המסתמכים על מדרשים ,הטוענים כי ראשית דרכם של האחים היתה זהה, ובתחילתה לא הייתה ניכרת שום העדפה אלוקית בדבר הבן הנבחר, ההבדלים בין התנהגות האחים היתה רק לאחר שבגרו.  אחד המאפיינים של ספר בראשית הוא שהבכור מאבד פעמים רבות את מעמדו לטובת האח הצעיר יותר,וכשהתחיל אברהם להקים את האומה, בן הגבירה-יצחק, נבחר ע"פ בן האמה – ישמעאל, בבחירה אלוהית, "כי ביצחק יקרא לך זרע".  אך כאן יש בעיה -  שני האחים הם בני הגבירה, וכיצד אם כן תתבצע הבחירה, שהרי ה' לא ציין מיהו הבן הנבחר? כפי שטוען המדרש:

"..כשם שחל השם על יעקב, כך היה ראוי שיחול על עשו, עשו היה ראוי שיקרא יעקב ויעקב היה ראוי שיקרא עשו, עשו היה ראוי להעמיד מלכים ויעקב היה ראוי להעמיד כהנים, הברכות הראשונות ראויות לעשו והאחרונות ליעקב.." (מדרש זוטא - שיר השירים (בובר) פרשה א ד"ה [טו] הנך יפה )

אך כיצד מתמודדים פרשנים עם העובדות ששני הבנים יצאו מכרס אחת, שניהם בנים של אב ואם האומה. שניהם גדלו בבית אחד, ובכלל מה תפקידו של עשו בכל תהליך היצירה של העם היהודי? קושי זה הביא דרשנים ופרשנים למסקנה המתבססת על התפתחות הסיפור המקראי: מעשיו של עשו הם אשר גרמו להדחתו מהבכורה כממשיכו של יצחק ואף מהברכות. וכיוון שכך, הם מנסים להצדיק את בחירת יעקב ע"י הצגת עשו כטפל ליעקב, והוא משמש מעין עובד נקיון אשר תפקידו לטהר את מקום מושבו של יעקב.

"את יעקב ואת עשו - כי לטובה יחשב ליעקב שהי' עם עשו בכרס אחד. כי הוא (עשו) שאב כל הזוהמא ,ויעקב יצא נקי:.." (מצודת דוד יהושע פרק כד פסוק ד )

כלומר, יעקב ראוי להיות ממשיך דרכו של יצחק ומזרעו יצא עם ישראל, משום שהוא היחיד בין האבות שלא דבקה בו הזוהמה, הוא הטהור בין האבות כדברי התלמוד:

" דאמר רבי אבא בר כהנא: עד שלשה דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו; אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי…". (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמו עמוד א )

אולם כאשר קוראים את פשט המקרא, אפשר לראות בהחלט בקורת גלויה ורמוזה דווקא על התנהגותו של יעקב, כאשר עשו הוא הנפגע ממעשי אחיו. הכתוב אומר: "וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד"- שמשמעו הוא תבשיל אולם מכיוון שהמקרא משתמש בפועל "ויזד" שנגזר מן השורש זו"ד/זי"ד, ייתכן והוא רומז בעקיפין לפעולה שנעשתה "בזדון", כדי להשיג את הבכורה. ואם אין כאן מעשה זדון, הרי מעשה הונאה וניצול חולשה רגעית של האח יש כאן, דבר שהוא אסור מהתורה "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו" (ויקרא כה:יד). ויותר מכך הראב"ע טוען שבכורה למעשה לא יכולה להימכר, משום שהצעיר חייב תמיד בכבודו של הבכור. וי"א שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר לקום מפניו ולשרתו כבן לאב" ( אבן עזרא בראשית פרק כה פסוק לא ) אולם הרשב"מ מנסה לציין כי היו שני שלבים: ראשית מכירת הבכורה בכסף, ושנית נתינת התבשיל לאות שיש הסכמה בדבר ביצוע העסקה..

"..וימכור את בכורתו - בדמים. ואחר כן ויעקב נתן לעשו וגו' כמנהג בני אדם לקיום דבר.." (רשב"ם בראשית פרק כה) ייתכן שבכך הרשב"ם רומז  שבעצם עשו לא היה כל כך רעב, אלא דווקא עייף, ומה  גם שהכתוב מעיד על כך שהוא עייף," ויבוא עשו מן השדה והוא עיף" (בראשית כה:כט) וכך גם עשו מעיד על עצמו שהוא עייף,"כי עיף אנוכי"(שם כה:ל). בשום שלב לא נאמר שעשו רעב. דבר שיש בו לחזק את ההנחה שהאוכל הוא שלב נוסף בעסקה שנעשתה ביניהם ומתוך כך אפשר לטעון כי עשו הוא היוזם את המכירה, או לפחות מוותר עליה מרצונו הטוב, ולא מתוך לחץ של יעקב, ולאחר שהוא הרגיש שעשה עסקה טובה, הוא יכול בהחלט לבז לבכורה. אך למרות זאת, לא ניתן להסיר מעל יעקב את העובדה שהוא חיכה לרגע של חולשה מצד עשו. ייתכן והמקרא מחסיר פרטים שקדמו לעסקה זו, שתוצאתה היא שיאו של מהלך מתוכנן מראש ע"י יעקב. עיקר החסר הוא ביחס בין האחים טרם מכירת הבכורה. המקראה מתאר את תכונותיהם, ואת אופיים החיצוני, אך ממעיט לספר על חייהם המשותפים כאחים, מלבד ארבע מערכות מאוד חשובות:

א.                 תהליך ההיריון – המעיד שמלכתחילה הולכים להיווצר שני גויים, שני לאומים בעלי מעמד שונה: שולט ונשלט. רוב פרשנים מכוונים לכך שהשולט הוא יעקב, אך נוכח המציאות שבה הפרשנים והדרשנים חיים, הם מפרשים זאת כנבואה לעתיד לבוא, או כעונש על חטאי העם משום שבפועל עשו הוא בינתיים השליט.

ב.   קניית הבכורה – שלב ראשוני במאבק על הזכות להיות היורש וממשיך השושלת, ובעל זכויות עדיפות בנוגע לנחלה ולרכוש. הבכורה מקנה לבכור גם כבוד מצד האח הצעיר יותר, לכן לדעת הרד"ק נענש יעקב במידה כנגד מידה, כאשר יעקב משתחווה לעשו.

ג.    גניבת הברכות – שלב שני המבטא את המאבק על ההמשך הרוחני, משום שבביזוי הבכורה שבשלב הקודם, יש מימד של כפירה, כפי שמביא ר' אליעזר הרופא:

 " שביזה את הבכורה.. שבהיות אמונתם אמיתית שהקב"ה ראשון לראשונים, היו נוהגים קדושה בכל ראשית, או בכורי אדמה, או בכורי פטר כל רחם…א"כ שביזה את הבכורה היתה כוונתם לומר, שהכחיש מציאות נמצא ראשון.."

 כאן, בשלב זה רבקה היא הדומיננטית, היא היוזמת את המהלך, אך יעקב בהחלט משתף פעולה, פרשים מכוונים לכך שבכל מקרה יעקב היה מתברך, ורבקה הייתה רק הזרז לכך, על מנת שיעקב יצא למצוא אישה.

ד. ההיפרדות של איש מעל רעהו – הוצאה מהכוח אל הפועל את הנאמר, "ושני לאומים ממעיך יפרדו".(בראשית כה:כג), היפרדות שבעקבותיה דווקא עשו הוא זה שעוזב את ארצו של אביו.

הברכות

לאחר מערכה ראשונה מתוכננת היטב ומוצלחת מצידו של יעקב – השגת הבכורה, הוא נענה לרבקה לפתוח במערכה השניה, שתביא גם להשגת הברכות בעתיד. היינו מצפים שיעקב ידרוש את הברכות בזכות הקנייה, אך דווקא ברגע המכריע והגורלי הוא אינו מעיז לדרוש את זכויותיו, אלא בדרך של תרמית. כאן באה  הביקורת הנוקבת של המקרא, על התנהגותו של יעקב ביחס ללקיחת הברכות מעשו, בקורת הנאמרת במלה הברורה ביותר למעשהו – מרמה! מרמה הנעשית דווקא כאשר עשו הולך לקיים מצוות כיבוד אב, הספורנו טוען שלמעשה יצחק יכול היה לברך את עשו גם ללא צורך לשלוח אותו להביא צייד, הוא עשה כן מתוך מטרה שהברכה לעשו תהיה בזכות ולא בחסד. "רצה במטעמים, כדי שיתעסק בכבוד אב ובזה תחול עליו הברכה".(ספורנו, בראשית כז:ד).אך יעקב בעידודה של רבקה מנצלים את היעדרותו של עשו, וכהות עיניו של יצחק, ומשיגים בדרך רמייה את הברכה שהייתה מיועדת לעשו. כך גם אומר יצחק לעשו לאחר שהדבר מתגלה "בא אחיך במרמה", מעשה רמייה זה מצטייר אצל פרשנים כמעשה של חכמה, כפי שבא לידי ביטוי גם בתרגומים של המקרא. כגון בתרגום אונקלוס" "ואמר על אחוך בחכמא וקביל ברכתך" (אונקלוס בראשית פרק כז) תרגום: בא אחיך "בחכמה" ולקח ברכתך. גם רש"י טוען ללא הסברים ותירוצים כלשהם: " במרמה – בחכמה" (בראשית, שם).אם כי לא כל הפרשנים מסכימים עם גישה זו.כגון: הראב"ע שטוען: "במרמה = שלא דבר אמת" (אבן עזרא, שם), ומעניין כי אפילו רש"י בפירושו למסכת עבודה זרה סוטה ממנהגו לגונן על האבות, ומביא בפירושו שאכן יעקב רימה את עשו:" מאי אהני לרמאה - ליעקב שרימה את עשו ולקח את ברכתו. (רש"י מסכת עבודה זרה דף יא עמוד ב) גם הרמב"ן מעביר בקורת על התפיסה כי מעשה הרמיה הוא חוכמה, לדעת הרמב"ן יש פה מעשה שהוא יותר קרוב לאונס ולרמיה, ולא לחכמה.

"והנכון בעיני… מי איפוא הוא הצד ציד אשר היה יכול לרמותי שאברכהו…כי ידעתי כי ברוך הוא. או טעמו וגם ברוך יהיה על כרחי, "( רמב"ן בראשית פרק כז פסוק לג)

המדרש מתאר את הרגשתו של יצחק לאחר שנודע לו התרמית:

" א"ר לוי לפי שהיה אבינו יצחק מתפחד ואומר תאמר שלא עשיתי כשורה שעשיתי את שאינו בכור בכור, כיון שאמר את בכורתי לקח אמר יאות ברכתי, אמר ר"א אין קיום הגט אלא בחותמיו שלא תאמר אלולי שרימה יעקב באביו לא נטל את הברכות ת"ל גם ברוך יהיה." (בראשית רבה (וילנא) פרשה סז )

לדעת הדרשן העובדה שעשו התלונן לפני אביו כי יעקב לקח את בכורתו, היא אשר מקלה על יצחק לאשר את הברכות שברך את יעקב למרות שחשבו לעשו, לכן הוא אומר על יעקב ".. גם ברוך יהיה."  אין ספק כי פרטים שלכאורה מחסיר המקרא, מוסיפים הדרשנים, ועל הוספות אלה מתבססים לא מעט פרשנים מתוך מגמה להצדיק את יעקב כבן הנבחר, וכממשיך השושלת של אברהם ויצחק.   

  עשו הוא אדום.

"..וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.." הריונה המוזר של רבקה, מביא אותה להתעניין אצל ה', כך נראה ע"פ הפשט, או אצל הנביא שהוא שליחו של ה', ע"פ הדרש. שאלתה נוגעת במישרין במוזרותו של ההיריון. אך תשובת ה' אליה לא נוגעת לשאלה הפרטית של רבקה, אלא היא נבואה על גורל עמים. התפתחות ההיריון והסימפטומים הנלווים אליו, הם עדויות על התרוצצות שתימשך גם במישור היחסים בין הלאומים שיפרדו, קרי: בין ישראל לאדום. הנבואה מנוסחת בלשון די מעורפלת, "ולאום מלאום יאמץ, ורב יעבוד צעיר" (בראשית כה:כג). אין לדעת איזה לאום יאמץ מאיזה לאום. כלומר: יחסי יעקב – עשו, יוצאים בפרשנות היהודית לתקופותיה השונות, מהיחסים האישיים בין אחים, לכדי שימוש כדגם לעיצוב יחסי העם היהודי עם שאר אומות העולם. מפרשים מנסים לתת ליעקב תדמית של הנבחר ע"י האל, ומתוך כך לדחות את עשו, ולומר כי אהבת אביו אליו היה טעות, או לכל היותר נבעה ממניעים שונים"וזכר ישראל כי כל זרעו זרע אמת לא כיצחק שיצא ממנו עשו, ואומר ויאהב יצחק את עשו" (רד"ק ישעיהו פרק סג פסוק טז)

במהלך ההיסטוריה היהודית אנו עדים לתהליך שבו חז"ל בעיקר במדרש אך גם בפירוש, זיהו את עשו כאויב ישראל, אך לא את עשו האיש, אלא עשו האומה. התרוצצותם במעי אמם, מסמלת את המאבק בין כוחות הרוע המתייחסים לעשו, לבין כוחות הטוב המתייחסים ליעקב. למעשה לא אחת פירוש של פסוק או חלק מטקסט  מקראי, משמש את הפרשן ובעיקר את הדרשן, כדי לתת מענה למצבו העכשוי של העם, או כדי להסביר מהלך היסטורי שקרה בתקופה קדומה יותר:"..על רדפו בחרב אחיו - כי הלא אח עשו ליעקב, ומדוע א"כ רדפו בחרב בזמן חורבן בית השני.." (מצודת דוד עמוס פרק א פסוק יא )

עשו - אדום, כאידיאה מסמל את כל העם הנוכרי העומד מול יעקב. היא תפיסה שנעשה בה שימוש דרשני בתקופות היסטוריות שונות של עם ישראל. ניתן לזהות מעבר מאדום ההיסטורית המייצגת עם, לאדום ההיסטוריוסופית המייצגת תפיסה תרבותית – דתית שונה, המגלמת בתוכה את כל התכונות של הרוע, תכונות אותם ניתן לייחס לעשו מברכתו של יצחק את עשו: "ועל חרבך תחיה", ומכאן הדרך לזהות גם את האימפריה הרומית והעולם הנוצרי, כבעלי החרב המונפת כנגד עם ישראל, פתוחה בפני חז"ל.

".. תדע שלא לבד על ארץ אדום הסמוכה לארץ ישראל נבא הנביא, כי אם על האומה שנסתעפה משם ונתפשט בכל העולם והיא אומת הנוצרים היום הזה, שהם מבני אדום....." (אברבנל,מבוא לספר עובדיה).  האברבנל  (דון יצחק אברבנל, 1508  –1437 ) הופך בבירור את אדום לאידיאה, לדגם המייצג את רוע אומות העולם לישראל, בדמות צאצאי עשו. כלומר סיפורי יעקב – עשו בספר בראשית, מייצגים את היחסים בין ישראל לאדום, ובהמשך את היחסים בין ישראל לאומות העולם

שבת שלום ומבורך

אלעזר בן שושן.