בס"ד

יחודה של רבקה

 ארבע אמהות יש באומה העברית, אך דווקא על דמותה של רבקה, יש תיאור מפורט שמצביע על המניעים שהביאו אותה למעמד זה. הדבר מתחיל במשימה היחודית שלשמה נשלח עבד אברהם – למצא אישה ליצחק. משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שעבד אברהם היה צריך התערבות שמימית כדי לברור את המתאימה. וכך הוא מבקש מהאל: ".. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אתָהּ הכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדנִי.." (בראשית כד:יד) ואכן, התנהגותה במעמד המפגש שליד הבאר מבהירה כי יש בה מידה נעלה המתאימות לבית אברהם – מידת החסד."...וַתּאמֶר שְׁתֵה אֲדנִי וַתְּמַהֵר וַתּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ...וַתּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתּת. וַתְּמַהֵר...וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּי." (בראשית כד:יח-כ) אף אחת משאר האמהות לא הוצרכה לעמוד בפני בחינה כדי להבחר לתפקיד זה מלבד רבקה, מדוע? מה כל כך מיוחד בבחירה זו?

אם נתבונן בזוג הראשון – אברהם ושרה, נראה שכאן לא יכולה לעלות שאלה זו משום שהתורה חושפת אותנו לדמותם אחרי שהיו כבר זוג נשוי, וממילא שניהם היו צריכים לעבור מהפך תרבותי משמעותי, כך שכל התהליך חל על שניהם. רש"י על הפסוק: ".. וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן.." (בראשית יב:ה) אומר את הדברים הבאים:

"...אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום. ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם.." (רש"י בראשית יב:ה)

רק כשמתקדמים בקריאת התורה, אנו נחשפים לדמותה של שרה, שנהיית יותר ויותר דומיננטית. אצל רחל ולאה יש בעקר תיאור דמויותיהן החיצוניות: "..וּלְלָבָן שְׁתֵּי בָנוֹת שֵׁם הַגְּדלה לֵאָה וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל. וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תּאַר וִיפַת מַרְאֶה..." (בראשית כט:טז-יז)  חשוב להדגיש, שליעקב לא הייתה אופציה אחרת, הוא נשלח ע"י אימו לקחת אישה מבית אחיה – בית לבן. הצורך בחקירת המשפחה מיותר, שהרי רבקה מכירה את הנפשות הפועלות בבית אחיה, בשונה מאברהם שכששלח את עבדו, הוא היה מנותק מבית אביו למעלה מששים שנה[1]. כאן נחזור לרבקה, כבר בבית אחיה היא מבהירה, אני מספיק בוגרת לקבל את ההחלטות עבורי, כשלבן מבקש לעכב את יציאתה היא לא משתפת פעולה, לשאלת משפחתה: "..הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה.." (בראשית כד:נח)  היא לא מהססת להשיב בצורה קצרה וחדה: "..וַתּאמֶר אֵלֵךְ.." (שם)[2] במבט הראשון שלה לעבר יצחק היא נופלת מעל הגמל, וזה טרם ידע כי הוא בעלה המיועד, בכך היא כאילו מכינה אותנו לתכונה חיודת שבה,  הראיה מרחוק, היא עומדת על איכותיותיו של יצחק ומכניעה עמה כלפיו, אך זה לא מונע ממנה את התכונה שהביאה עימה מבית אבא – אסרטביות. היא דעתנית ולא חוששת לפעול גם כשלכאורה הדבר לא ראוי מבחינה מוסרית! היא עומדת על דעתה בדבר הבן הראוי יותר לברכת ממשיך השושלת המשפחתית. היא לא תוכיח את יצחק מפני כבודו, אך תפעל בדרך שלה למען הצדק! לקראת ימי זקנתו של יצחק נאמר: ".. וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאת.." (בראשית כז:א)  על כהות עיניים זו אומר האברבנאל:

"...האהבה מקלקלת השורה לאהבתו את עשו חשקו נפשו בו ולא ראה חובה במעשיו. ואולי שלזה נאמר ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות שעיני שכלו וכונתו כהו בענין עשו ולא ראה ולא התבונן במעשיו כראוי..." (אברבנאל בראשית כז:א) 

לכאורה יש כאן תהליך טבעי של ירידה בחדות הראיה כתוצאה מזקנה, אך האברבנאל מצביע על כך שהמקרא רומז להבחנה לקויה של יצחק בתכונות בניו – הוא לא מבחין בין הבן הראוי – יעקב לבן הפחות ראוי – עשו. התורה מציינת שכבר באהבת ההורים יש הבדל: ".. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אהֶבֶת אֶת יַעֲקב.."(בראשית כה:כח) לכאורה אהבת יצחק תלויה בדבר, הוא "כי ציד בפיו", לעומתו אהבת רבקה את יעקב נראית על-פניה כאהבה שאינה תלויה בדבר. היא מעשית, היא בוחנת את התנהגות הילדים לא רק לאור מחוות כאלה או אחרות, אלא בעיקר מתוך איטואיציה של מי שהתנהגותו היא רק לצורך השעה. פרשנים רבים מעבירים ביקורת על החלטתו של יצחק לברך את עשו, ואחרים מעבירים בקורת דווקא על התנהגותה של רבקה, ובוודאי גם על התנהגות יעקב. אבל מסר ברורו עולה מפרשה זו, אע"פ שלא קל להורה לבחור את מי שיהיה ממשיך דרכו, חשוב להורים לעשות זאת עוד בימי חייהם, כדי למנוע חיכוכים עתידניים, והראיה, כאשר עשו פוגש את יעקב כאשר הוא חוזר מחרן, הוא מקפיד לקרא ליעקב אחי, בעוד יעקב נזהר בכובודו של עשו וקורא לו אדוני!  

אין כאן המקום לעמוד על דרך זו של האברבנאל, הדומה לדרכם של פרשנים אחרים בני דור ימי הבינים אשר זיהו את עשו עם הרוע ובעיקר עם השלטון שממנו סבלו בארצות אירופה. שהרי לכאורה, בתורה מצטיירת דמותו של עשו דווקא כדמות חיובית – הוא ממהר לשדה במצוות אביו, הוא דואג לציד, ואף לדברי חכמים יש ללמוד ממנו מהי מצוות כיבוד אב, ועוד.

"...והרי הדברים קל וחומר מה אם עשו הרשע שלא היה בידו אלא מצוה אחת ע"י שהיה מכבד את אביו היו מלכיות ושלטוניות רוצות להדבק לו, על אחת כמה וכמה שיהיו רוצין להדבק ביעקב אבינו הצדיק שקיים את כל התורה כולה..." ( בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב)

 אך גם כאשר חכמים משבחים את עשו, הם דואגים להמעיט בדמותו ולהאדיר את שמו של יעקב. מדוע? נראה שלפי חז"ל יש כאן מסר המבקש מהאדם לבחון לא רק ע"פ מראה עניו, אלא להביט על המניעים של האדם שכנגדו. כך היא רבקה, בוחנת את התנהגות בניה, לא כאם אלא כמי שמבקשת למצא את ההתנהגות שמסתתרת מאחורי המעשה.

שבת שלום ומבורך בן שושן אלעזר