בס"ד

ועשית כפורת –כנגד לא תעשה לך פסל

תרומה  אדר – א תשע"א

 בפרשת תרומה  הקב"ה מצווה את משה על לקיחת תרומה מבני ישראל לשם הקמת המשכן. אין בתרומה זו כדי להעיד חלילה על צורך של הקב"ה בתרומות של בשר ודם לצורך הקדושה, אלא יש כאן עוד שלב בתהליך הקניית הערכים שעליהם יש לחנך את העם – ערך הנתינה. סגנון הציווי – ויקחו,  מעיד על כך שבכל רגע האדם חייב לזכור כי כל העושר והמשאבים העומדים לרשותו הם לא מתוך כוחו ועוצם ידו, אלא מברכת ה' עליו. כל מה שהאדם תורם הוא מתוך לקיחה, ממה שהקב"ה הפקיד בידו. יפה אומר המדרש, שאפילו דרך המזון שהאדם אוכל, הקב"ה יכול לדאוג לרווחתו, ולתת בידו את האפשרות לקיים מצוות.

"..ויקחו לי תרומה, בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו? א"ל הקב"ה אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנא' (שמות כה) מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אמרו רבנן אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו הגדולים שבהן באין ומלקטים אותן והיו גונזין אותן, תדע שכן הוא שנאמר (שם /שמות/ לו) והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר וכי בבקר היו מביאין בצהרים לא היו מביאים אלא ממה שהיה המן מוריד להם הביאו.." (שמות רבה (וילנא) פרשת תרומה פרשה לג )

נראה כי ציווי בא על מנת שהמשכן ישמש כאמצעי מוחשי שדרכו יוכלו בני ישראל להתחבר אל האמונה באל אחד, כחלק מתהליך שמוביל את בני ישראל לנטישת ע"ז שהייתה בידם. ע"ז שאחד המאפיינים שלה מלבד ריבוי האלים, הוא גם שימוש באמצעי מוחשי שדרכו מתחברים לאלילים. לכן נראה מוזר  שדווקא הקב"ה אשר מצווה בעשרת הדברות: ".. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ:.." (שמות כ:ג), הוא זה אשר מצווה את משה לעשות דמות כרובים במשכן: "..וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת.." (שמות פרק כה :יח). והלא הדבר נוגד את דברי הקב"ה בכבודו ובעצמו[1]. לכן ראוי להתבונן בהערתו של רש"י ",,ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה,.." (רש"י שמות לא:יח). מדוע רש"י היה צריך לומר שחטא העגל היה קודם ציווי הקב"ה על הקמת המשכן? ובכן, נראה כי לשיטתו של רש"י עשיית הכרובים היא חלק מתגובת ה' לחטא העגל. כיצד? אפשר לטעון שבתגובה זו יש אמירה של הקב"ה אל ה+עם – לעיתים ההבדל בין פעולה שהיא לשם שמים לבין פעולה דומה שהיא בבחינת עבודה זרה, תלויה במידה רבה בכוונה שיש בדבר. דבר זה בולט מאוד בקורבנות, שהרי אין הקב"ה צריך את הקורבנות, אולם מכיוון שבני ישראל היו רגילים לכך מכוח הע"ז שהכירו במצרים, אין הוא אוסר זאת לחלוטין, אלא הוא מסיר מתוך בני ישראל את התהליך של הע"ז ע"י כך שהוא הופכו, מתהליך של ע"ז לתהליך שהוא לשם שמים[2].

"...והיה המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילין בו והעבודה [זרה] הכוללת אשר גדלו עליה, להקריב מיני ב"ח בהיכלות ההם אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולהשתחות להם ולקטר לפניהם, והעובדים הפרושים היו אז האנשים הנתונים לעבודת ההיכלות ההם העשויים לשמש ולירח ולכוכבים כמו שבארנו, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כולם ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו, כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, .." (ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לב )

לפיכך ראוי לשאול האם הקב"ה אסר ציור או פיסול מכל סוג וצורה, הרי העולם מתנאה במעשה אומנות למכביר, אפילו בוני המשכן נבחרו מתוך כך שהם היו מומחים בעבודות האומנות, אם כן, כיצד הדבר מתיישב עם האיסור "לא תעשה לך פסל"? הגמרא במסכת ע"ז מביאה את דעתו של אביי המציין שאיסור התורה מתייחס בעיקר לעשיית צורות ארבע הדמויות: שור, אריה, נשר ופני אדם, שראה יחזקאל בן בוזי על נהר כבר[3]. בשעה שהוא רואה את מרכבת ה' רתומה לחיות אלה, לזאת יש להוסיף איסור של ציור או עשייה של צורות השמש הירח והכוכבים, שגם הם חלק מהגורמים השמימיים, הנמצאים במדורים השונים שבשמים, ובכלל תפקידם הוא לשרת את הקב"ה, כדברי הגמרא:

"..אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שבמדור העליון. ושבמדור התחתון מי שרי? והתניא: אשר בשמים - לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ממעל - לרבות מלאכי השרת!..." (תלמוד בבלי עבודה זרה דף מג: ב )

. אולם מוסיפה הגמרא ואומרת כי כוונת התורה לא רק לכל גורם שמימי, שצורתו עלולה לשמש לשם ע"ז. אלא האיסור חל גם על גורמים ארציים:

".. אשר בארץ - לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות, מתחת - לרבות שילשול [תולעת] קטן. ועשייה גרידתא מי שרי? והתניא: לא תעשון אתי - לא תעשון כדמות שמשי המשמשין לפני במרום, כגון חמה ולבנה, כוכבים ומזלות!..."[4] (בבלי עבודה זרה שם)

לשיטתו של החזקוני הצורך של האדם להשתמש בציור או תבנית מוחשית כדי לחזק את האמונה, נובע מהקושי של האדם לקבל את הדבר המופשט, את העובדה שהוא צריך להאמין באל בלתי נראה, לכן הוא  - האדם, מבקש לעשות צורה שתסמל עבורו את נוכחות האל:

:..לא תעשה לך פסל וכל תמונה. במקום אחר הוא אומר הטעם - כי לא ראיתם כל תמונה, שלא תאמר אתה אל מסתתר ואין רואך אעשה לי פסילים לזכרונך להשתחות לך לכבודך... "( חזקוני שמות פרק כ :ג)

אם כך אפשר לומר, שהאמונה בקיומו של האל, לא תלויה כמובן באמצעי מוחשי כלשהו, שהרי המוחשי הוא ההיפך של האמונה. כאשר אתה מאמין בדבר מוחשי, הרי הוא בגדר ידעה ולא אמונה! ובכך חולשתם של עם ישראל היוצאים ממצרים, הם שהיו קרובים מאוד לע"ז, היו משוכנעים שהתגלות האל בעולם צריכה להיות דרך אמצעי מוחשי[5].

הכרובים כתגובה למעשה העגל.

חטא העגל התאפיין בכך שבני ישראל מחוללים לפניו ואומרים " אלה אלוהיך ישראל." כבר עמדתי על כך שבני ישראל לא מתכוונים לומר חלילה שהעגל, הוא אלוקי ישראל[6], אלא הם מתייחסים לכך שהעגל מסמל את המרכבה שעליה רוכב הקב"ה[7], אם כך נראה שרש"י רוצה לומר שכשם שהקב"ה הגיב למעשה הקורבנות ואינו אוסר אותם לחלוטין, כך הוא מבין לרוחו של העם, ואינו אוסר לחלוטין את המוחשי. לכן הוא מצווה על הקמת המשכן, והוא מצווה גם על עשיית הכרובים. ואכן הרמב"ם בהלכות ע"ז מציין שיש אפשרות לצייר או ליצור צורת שונות כאשר כל הכוונה היא לשם נוי בלבד.

"..צורות הבהמות ושאר נפש חיה חוץ מן האדם, וצורות אילנות ודשאים וכיוצא בהן--מותר לצור אותן, ואפילו הייתה הצורה בולטת..." (רמב"ם הלכות ע"ז ג:יט)

החזקוני אומר שבמעשה הכרובים יש מעין המשך הרעיו של המוחשי שיש אצל הקב"ה, כלומר הם באים לסמל את המרכבה שעליה רוכב הקב"ה, כגון המרכבה שראה יחזקאל הנביא.

"..ואעפ"י שאמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה כאן התיר צורת הכרובים שהרי לא נעשו להשתחות אלא לישיבתו דוגמא כרובים דכסא הכבוד, ודברים הרבה כאלו מצינו בתורה כמו שכתוב כל העושה בו מלאכה יומת והתיר לעשות בה תמיד.." (. (חזקוני שמות פרק כה )

לשיטתו של החזקוני, אין זו הפעם הראשונה שיש דבר והיפוכו בתורה, אולם לכל כלל יש דבר שהוא יוצא מהכלל, ויש סיבה המאפשרת את יציאתו מהכלל. כגון כאן, בתפקידים שממלאים הכרובים. הן לשם המוחשי – כמסמלים את המרכבה, והן לשם נוי:

"..ועוד שלא היו נראין לשום בריה רק לכהן גדול ד' פעמים ליום אחד בשנה הדבר ידוע כי לא היו שם רק לנוי דוגמת שמשים. כענין שנאמר שרפים עומדים.." (חזקוני, שם)

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר