בס"ד

ואני אקשה את לב פרעה – על זכות הבחירה

פרשת וארא – שבט תש"ע

בברית בין הבתרים נאמר לאברהם: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם..וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי.." (בראשית טו:יג-יד). ניתן לשאול במה חטאו בני ישראל שנגזרה עליהם עבדות, ובמה חטאו מצרים שהיו אלה אשר צריכים להוציא לפועל את גזירת ברית בין הבתרים.  חשוב לציין כי בברית בין הבתרים לא צוין שמו של העם שיעביד את בני ישראל, כך שלא ברור מאליו שדווקא מצרים הם אלה שיעבידו את בני ישראל.

אחד המוטיבים המרכזיים בנושא כבוד האדם וחירותו הוא, זכות הבחירה הניתנת לאדם כדי לכלכל את צעדיו. אולם זכות בחירה שאין עמה הגבלות סופה שתביא לידי פגיעה בזכויותיו של האחר, לכן ראוי שזכות זו תהיה מוגבלת ומתוחמת כדי שתוכל להתקיים בחברה תקינה. אולם בעוד שדבר זה ברור בהקשר של היחסים שבין אדם לחברו,יש צורך להתבונן במקומה של זכות זו ביחסים שבין האדם למקום. מי שלא מכבד את הבריות לא יכול להיות בחזקת מכבד את המקום, שהרי נאמר : דרך ארץ קדמה לתורה.  משתמע מכך שראשית כל דבר, היא התנהגות ראויה המכבדת כל אדם באשר הוא, כמפתח להשגת דרגה מוסרית וערכית גבוהה יותר.  לכן נראה כי קיים קושי בפסוק: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה; וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם, וְהוֹצֵאתִי אֶת-צִבְאֹתַי, אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים, גְּדֹלִים".(שמות ז:ג-ד ). ע"פ המשתמע מפסוק זה, הבחירה של האדם מוגבלת, ובכלל מעשיו של האדם יכולים להיות מכוונים בידי שמים,כפי שטוען הראב"ע:

"...ודע כי שורש כל המעשים והתנועות [הן] גזרות השם; וכל הנמצאים תחת השמים כוחם ותולדותם כפי המערכת העליונה... וזה טעם וַיְחַזֵּק ה' את לב פרעה.."(ראב"ע)

 דברים  אלה נראים  כשומטים את רעיון השכר והעונש על מעשים טובים או שלילים. יותר מכך, פסוק זה עומד בסתירה לעמדת  חז"ל הטוענת ש"..הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמים..". אם כן מה חטאם של המצרים אם הקשחת לב פרעה היא לא דבר רצוני, אלא פעולה מכוונת ע"י ה'. אפשר אפילו לשאול מה חטאו של פרעה אם הוא לא יכול להחליט לשחרר את העם בהפעלת שיקול דעת ללא התערבות אלוהית.

חז"ל מנסים ליישב סתירות אלה בדרכים שונות, מתוך מטרה להבין את המסר שיש ביחסו של ה' לפרעה מלך מצרים. צריך לזכור כי פרעה אומר למשה ואהרון שהוא לא מכיר אל בשם ה' "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו..לא ידעתי את ה'...". לכן על – פניו נראה כי סירובו של פרעה הוא מוצדק לכאורה, שהרי הוא לא מכיר שום אל בשם זה, לכן הוא לא מחויב למלא בקשה מוזרה מפי שני אנשים מבוגרים העומדים לפניו. על כך אומר המדרש

"...כי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו,לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (שמות י:א): "אמר רבי יוחנן: מכאן פתחון פה למינים (=לכופרים) לומר: לא הייתה ממנו (נמנע ממנו) שיעשה תשובה, שנאמר כי אני הכבדתי את לבו. אמר רבי שמעון בן לקיש: ייסתם פיהם של מינים! אלא 'אם ללצים הוא יליץ' (משלי ג לד). שהקב"ה מתרה בו פעם ראשונה ושנייה ושלישית, ו [אם]אינו חוזר בו, הוא נועל לבו מן התשובה כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע. כיוון ששיגר הקב"ה אצלו חמש פעמים, ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה: אתה הקשית את עורפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך.." (מדרש רבה ,סדר בֹא,פרשה י"ג,ג ')

דברי המדרש מראים ויכוח בין חכמים בדבר התערבות ה' בהתנהגות האדם בכלל, ובהתנהגות פרעה בפרט. לשיטתו של ר' יוחנן יש בפסוק זה בעיה מוסרית לכאורה. שהרי קיים חשש שכל מי שיחטא יטען כי הדבר לא בידו, אלא בידי ה'. אולם תשובתו של רי"ש לקיש מפיגה את חששו של ר' יוחנן בכך שהוא טוען שלכל אדם כולל לפרעה ניתנת זכות הבחירה וחופש הפעולה לבחור את דרכו, אולם ברגע שהוא חוטא שוב ושוב, אזי זכות זו שמנוצלת בצורה שלילית נשללת ממנו, ואף עשיית התשובה נשללת ממנו, כפי שטוען גם הרמב"ם בחיבורו היד החזקה.

"... לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו… נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו. לפיכך חיזק הקב"ה את לבו.. וכן סיחון, לפי עוונות שהיו לו, נתחייב למונעו מן התשובה, שנאמר כי הקשה ה' אלוהיך את רוחו ואימץ את לבבו (דברים ב 30). וכן הכנענים, לפי תועבותיהם מנע מהם התשובה עד שעשו מלחמה עם ישראל, שנאמר כי מאת ה' הייתה לחזק את לבם לקראת המלחמה עם ישראל למען החרימם (יהושע יא 20)… נמצאת אומר, שלא גזר האל על פרעה להרע לישראל, ולא על סיחון לחטוא בארצו, ולא על הכנענים להתעיב… אלא כולם חטאו מעצמם וכולם נתחייבו למנוע מהם התשובה..." (הרמב"ם ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ו, ג' )  

הרמב"ן מביא בפירושו טענה כי פרעה ועמו צריכים להיענש על העבדתם של בני ישראל בפרך ללא שום סיבה מוצדקת ,או כפי טענתו בחינם. והטעם השני מופנה הן כלפי בני ישראל והן כלפי כל שאר העולם הפאגני, כדי שיכירו באלוהות ה' ובגדולתו ושלטונו היחידי בעולם, ושאין עוד אלוהים מלבדו.

"..והנה פרשו בשאלה אשר ישאלו הכל, אם השם הקשה את לבו מה פשעו. ויש בו שני טעמים ושניהם אמת. האחד - כי פרעה ברשעו אשר עשה לישראל רעות גדולות חנם נתחייב למנוע ממנו דרכי תשובה,.. ולפי מעשיו הראשונים נדון. והטעם השני - כי היו חצי המכות עליו בפשעו, כי לא נאמר בהן רק ויחזק לב פרעה, ויכבד פרעה את לבו, הנה לא רצה לשלחם לכבוד השם. אבל כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם, רך לבו והיה נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו, ואז הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו למען ספר שמו, כענין שכתוב והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גויים רבים וכו'.

ואמנם בתיאור עשרת המכות שלוקים המצרים, יש עימות תמידי בין משה ואהרון כנציגי ה', לפרעה וחרטומיו המייצגים את העולם האלילי. מטרת עימות זה להביא את  המצרים ופרעה בראשם להכרה באלוהי ישראל. לשם כך נדרשים למשה ואהרון פעולות שיחלחלו בהדרגה לתודעה המצרית כי גדולתו של אלוהי ישראל היא מעבר לאותות ומופתים ושאר התעלולים שיכולים לעשות גם חרטומי מצרים. עשיית האותות שיכולים לעשות גם החרטומים, עד לשלב שבו הם נכשלים במאמציהם לחכות את מעשי משה ואהרון, היא השלב הראשון בניסיון להביא את פרעה להכרה כי יש ממש בדברי משה ואהרון, וראויים הם להתייחסות עניינית. בייחוד לאור העובדה שבמהלך שלב זה סביבתו הקרובה ביותר  של פרעה – החרטומים, מודים כי המכות הם דבר שהוא מעבר לכל תעלול או כישוף, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכת הכינים. "וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ, וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה... וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם לְהוֹצִיא אֶת-הַכִּנִּים וְלֹא יָכֹלוּ. וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל-פַּרְעֹה: 'אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא'".(שמות ט: יד – טו ) הצהרתם של החרטומים " אצבע אלוהים היא.."  הייתה חייבת לגרום לפרעה בחינה מחודשת של צעדיו. לשיטתם של רוב הפרשנים, עד שלב זה הייתה בידי פרעה זכות הבחירה החופשית אולם מרגע שיועציו הקרובים ביותר מאירים את עיניו כי המצב השורר במצרים הוא נגד כל היגיון, וגרוע מכך התעקשותו עלולה להביא אסון על מצרים, אין מנוס מכך שיישלל ממנו שיקול הדעת מתוך מטרה להראות כי תפיסתו הייתה מלכתחילה שגויה, ומתוך כך יבוא גם הוא להכרה באלוהי ישראל, דבר שיעורר הדים בשאר הממלכה ובעולם כולו. חז"ל מציינים כי הענישה היא לא הדבר הרצוי ע"י האל דווקא התשובה וההליכה בדרך הישר היא המועדפת אצל הקב"ה, כפי שמובא בתלמוד:

מעשה באדם אחד שביקש לעשות תשובה. אמרה לו אשתו: ריקא, אם אתה עושה תשובה, אפילו אבנט שאתה חוגר אינו שלך! [=כיוון שכל בגדיו היו גזולים בידו]. ונמנע ולא עשה תשובה. באותה שעה אמרו: הגזלנין ומלווי בריבית שהחזירו [ממון שנטלו שלא כדין], אין מקבלין מהן; והמקבל מהן, אין רוח חכמים נוחה הימנו (בבלי, בבא קמא צד ע"ב )

כוחה של התשובה והעידוד לעשייתה הביאו את חז"ל להחלטה מרחיקת לכת, אין לקחת את דמי הגזלה מידי הגזלן, לא מתוך מטרה להשפילו, אלא כדי שהוא יוכל לחזור למוטב גם אם הוא בזבז את הכסף הגזול או מכר את הגנבה שהייתה בידו.

הרמב"ם במורה נבוכים טוען כי יש ארבעה סוגי חומרת עבירות, המצריכות ענישה בדרגות שונות. מתוך כך ניתן להבין כי פרעה ועמו לקו בכולם ולכן גם חומרת המכות שבאו על המצרים הייתה בהתאם ובהדרגה.

דע כי גודל העונש וחומר פגיעתו או קטנו וקלות סבילותו, יהיה בבחינת ארבעה דברים:
האחד, חומר העבירה. כי המעשים אשר תוצאותיהם הפסד גדול עונשן חמור, והמעשים אשר תוצאותיהם הפסד קל ומועט עונשן קל.   
והשני, ריבוי מציאותן שהדברים המצויים יותר צריך למונען בעונש חמור, אבל מעטי המציאות הרי עונש קל עם מיעוט מציאותן מספיק במניעתן.         
והשלישי, גודל ההעזה שבדבר  כי הדבר שיש לאדם העזה לעשותו, אם מפני שהַתאווה מושכת אליו מאד או לתוקף ההרגל או לגודל הצער שבעזיבתו [הקושי להתרחק מן העבֵרה], הרי לא ימנע ממנו כי אם חשש דבר גדול [החשש מפני עונש כבד]                  
והרביעי, קלות עשיית אותה הפעולה בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים, הרי ההרתעה מזה לא תהא כי אם בחשש עונש קשה וחמור.

ראוי להתבונן בדרגת העבירה השלישית שמציין הרמב"ם – גודל ההעזה. נראה כי עברה זו היא הדומיננטית ביותר מבחינת פרעה, משום שמי שלא מוכן להביט למציאות ולהכיר בכישלונו, חזקה עליו שיתדרדר מדחי אל דחי ויגרור אחריו את כל המונהגים על – ידו.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר