בס"ד

ולא שמעו אל משה – מדוע, האם יש מום במשה?

וארא  טבת – התשע"א

ניסיונותיו של משה להוכיח להקב"ה כי הוא לא ראוי ולא בנוי למשימה הקשה שאליה נשלח, להוציא את בני  - ישראל ממצרים, נמשכים גם בפרשת וארא. משימה שתנאי ההתחלה שלה הם כל כך קשים עד שבמונחים של ימינו היינו אומרים – דמיונית! איך עם של עבדים ללא הנהגה, ללא יכולת ארגונית והעיקר ללא כל גילוי של תקווה לשינוי במעמדם אצל המצרים, יקום ויעשה מעשה?. פרשת שמות מסתיימת בטענה של משה כלפי ה': "...למה הרעת לעם הזה, למה זה שלחתני? ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך..."  (שמות ה:כב-כג). טענה שיש בה כדי להצביע על החמרה בתנאי העבדות של בני ישראל, בעקבות שליחותו של משה, במקום להיטיב עמם. תשובתו של ה' למשה מלמדת אותנו פרק מאלף בסבלנות! "...עתה תראה  אשר אעשה לפרעה..."(שמות ו:א). אומר הקב"ה למשה. אם במחשבה ראשונית היינו מפרשים את הדברים כך, שלכל שינוי יש תהליך הכרחי, אין קפיצות דרך אפילו כאשר מדובר בהצלת עם ישראל מיד – מענה. הרי בדברי רש"י אנו מגלים שיש כאן בעיקר ביקורת על התנהלותו של משה:

 "...עתה תראה וגו' - הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו (בראשית כא יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו (שם כב ב) העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה. העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ..."

(רש"י, שמות ו:א)[1].

 לשיטתו של רש"י, כבר כאן נגזרה הגזירה על משה שלא יכנס לארץ כנען – ארץ ישראל! מדוע? משום שהרהר אחר מידותיו של הקב"ה, בניגוד לציות המוחלט של אבות האומה, כגון אברהם אבינו בעניין העקידה. אמנם המשך הפסוקים מציינים שמשה הולך שוב אל בני ישראל כדי להביא להם את בשורת הגאולה, אך כאן הוא כבר מוצא עם השרוי בייאוש הולך וגובר, בעיקר  בגלל שתנאי העבדות שלהם הורעו בעקבות ההתלהבות מהמפגש הראשון עם משה ואהרון, מפגש שלאחריו מכביד פרעה עליהם את עול העבודה[2]. לשיטתו של הכלי יקר, ברור למשה שפרעה לא ישלח את העם מיד, אולם טענתו של משה היא, מדוע בני ישראל צריכים לסבול משליחותו אל פרעה, כלומר אם היא לא תועיל בשלב זה, לפחות שלא תזיק.

"...עתה תראה אשר אעשה לפרעה. מלת עתה תשובה נכונה למשה על אשר אמר למה הרעות לעם הזה. כי לא נתרעם משה על מה שלא שלח פרעה את ישראל תיכף ומיד בבואו אליו שהרי כבר אמר לו הקב"ה שתי פעמים שלא יתן אותם מלך מצרים להלוך אך שנתרעם על מה שהרע לעם הזה יותר מבראשונה כי לפחות אם שליחתו לא יועיל להם תיכף לא יזיק והרי עינינו הרואות כי הזיק להם בשליחתו.." (כלי יקר שמות פרק ו פסוק א)

 אכן טבעי הדבר, שלאור הרעת התנאים של העם, תגובתם לרעיון הגאולה שמציגים לפניהם משה ואהרון, תהיה חוסר אמון מוחלט,:".... וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.."[3]  (שמות ו:ט) חוסר האמון בבשורת הגאולה היה כל כך חזק, עד כדי כך שרש"י אומר שבבוא העת, כדי לממש את בשורת הגאולה, המצרים יצטרכו לגרש את בני ישראל ממצרים בעל כורחם של ישראל.

"...וביד חזקה יגרשם מארצו - על כרחם של ישראל יגרשם...וכן הוא אומר (שמות יב לג) ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם..." (רש"י, שמות ו:א).

הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה?

לאור המצב שנוצר בא משה לקב"ה בטענה הגיונית מאוד:"...וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.." (שמות ו:יב).

טענתו של משה היא, כיצד אפשר לשכנע את פרעה, אם בני ישראל עצמם לא משוכנעים, אפשר לומר שמשה מצביע על תנאי הכרחי להצליח במשימתו –יש לבצע הכנה מנטאלית של העם לגאולה. ללא מהלך זה, שליחותו של משה לכאורה, נועדה לכישלון. שהרי גם אם הוא יצליח לשכנע את פרעה, והעם יהיה אדיש למאמצים אלה, משימתו להוציאם ממצרים תהיה קשה שבעתים. ואמנם הראב"ע מציין שבטענתו של משה אכן יש דברים שהם בבחינת קו"ח:

"...וידבר. הן בני ישראל שהם עמך, לא שמעו אלי, ואיך ישמעני פרעה שהוא מלך, ואינו מעמך?..." (אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך)  ו:יב)

בעיני הראב"ע, אם משה בא לפני פרעה בשם העם, אך העם לא נותנים לו גיבוי, מה טעם יש בשליחות זו? אך כאן יש בפי משה טענה נוספת: "..ואני ערל שפתים.." (שמות ו:ל) ומפרש זאת תרגום יונתן "... וַאֲמַר משֶׁה קֳדָם יְיָ הָאֲנָא קָשֵׁי מַמְלֵל וְאֵכְדֵין יְקַבֵּל מִנִי פַּרְעֹה.." תרגום: "..ויאמר משה לפני יי הן אני קשה דיבור והאיך יקבל מִמני פרעה.." (כתר יונתן שמות ו:ל) גם על כך יש לקב"ה תשובה למשה. אתה, אומר לו הקב"ה תהיה במעלה כל כך גדולה בפני פרעה עד שתחשב בעיניו כמלאך, המעביר את המסר האלוקי לנביא [אהרון], והו זה שיצטרך לדבר אל פרעה, כפי שמפרש הראב"ע:

"..ויאמר ד' זהו ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים, השיבו השם: ראה נתתיך אלהים לפרעה. ויאמר, טעם ראה שעשיתי לך מעלה גדולה שתהיה נחשב בעיני פרעה כמעלת מלאך, וזהו אלהים, והוא מדבר אל הנביא, והנביא מדבר אל אנשי דורו.." (אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) ז:א )

אפשר להבין את דברי הראב"ע באופן כזה שהקב"ה מעביר למשה מסר, שדרכי האל רבות ומגוונות, אומנם בני ישראל לא שמעו אליך, כי בעיניהם אתה עדיין לא בעל חשיבות גדולה בעיניהם[4], ודבר זה בהחלט הגיוני ואפילו מתבקש, גם מתוך טענתו של משה, שהעם לא מוכן להקשיב לו מקוצר רוח. אולם פרעה שמתרווח על כיסאו יקשיב גם יקשיב. אולם בעל ה" משך החוכמה" טוען שאין כאן בכלל עניין של קו"ח, אךצ פרעה יקשיב מסיבה פשוטה, הקב"ה הוא זה שמנווט את דרכם ומחשבותיהם של מלכים:

"...שמשה טען קודם, הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה? וזה אחד מעשרה קל וחומר בתורה, אולם יש לו פירכא [ניתן להפריך אותו – את הקל וחומר],[ע"י כך] שבני ישראל המה בעלי בחירה....אבל פרעה מלך מצרים ולב מלכים ושרים ביד ה'..."(המשך חכמה, פירוש לפרשת וארא)

טענתו של "המשך חכמה" היא שלבני ישראל יש זכות בחירה, לכן הם יכולים לבחור לא להקשיב אל משה, אולם פרעה-מלך, וממלכים יש אפשרות של שלילת זכות הבחירה ע"י האל, בעיקר כדי להראות את אפסותם של המלכים והיותם ככל בני אנוש. מה גם שלמהלכיהם יש השפעה גדולה, השונה ממהלכו של האדם הפשוט. אם כן ניתן לומר שהקב"ה משתמש בהם ככלי אנושי להוציא את דברו לפועל, בדרך הנראית כדרך טבעית מבלי להזדקק למעשה על טבעי.

ערל שפתיים - כבד פה וכבד לשון?

למרות טענת הקו"ח שיש בדברי משה[5], עיקר טיעונו של משה מתבסס על העובדה שהוא "כבד פה ובבד לשון" או בביטוי אחר "ערל שפתיים" על כן עלינו לברר האם בכוונתו לומר להקב"ה שיש בו – במשה, פגם ביכולת הדיבור או ביכולת הביטוי, שהרי ידוע שכשאדם עומד לפני אישיות מכובדת, לפעמים הוא נאלם או בוש לפתוח את פיו[6], וכשהוא כבר מחליט לדבר, לעיתים הוא פשוט מגמגם, אע"פ שבחיי היום – יום הוא מדבר בצורה טובה. בדברו של משמעות האלפא – ביתא, ממליץ בעל האור זרוע[7], על לימוד תורה גם למי שאינו בקי בה, בין ייתר דבריו הוא אומר את הדברים הבאים:

"...אע"פ שאתה כבד פה בדברי תורה שאין לך הבנה גדולה וסברה ברורה להוציא הלכה שלך מפיך ולישרה, אפילו הכי אל תמנע מללמוד אלא תהיה מחובשי בית המדרש שמתוך שאתה עוסק בתורה תדיר אף על פי שעתה אתה כבד פה בד"ת [בדברי תורה] סופך שמחמת עסקך תזכה להבנה ולסברה ותהיה כביר פה וחזק להוציא הלכה שלך לאורה וליישר קבלתך...." (ספר אור זרוע ח"א - אלפא ביתא סימן לא )

מדברי האור – זרוע, אנו למדים כי כבד פה, אינו מעיד בהכרח על פגם ביכולת הדיבור, אלא על חוסר ביכולת הביטוי, הנובע בעיקר מתוך חוסר ידע! אם כך יש לשאול מהוא חוסר הידע שמשה מתלונן עליו?, הרי הוא גדל במצרים בבית המלך, ובודאי בקי הוא בנימוסם. תשובה לקושיה זו אנו מוצאים בדברי הרשב"ם שטוען: תלונתו העיקרית של משה כלפי הקב"ה היא, שהוא אינו בקי ברזי הלשון המצרית. וגם עליו נקשה ונאמר כיצד ייתכן הדבר? על כך הוא אומר:

"...כי כבד פה וכבד לשון אנכי - איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים, וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן דכת' ... כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל,..וגו'. וכי איפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים החיצונים..."  (רשב"ם שמות ב)

לשיטתו של רשב"ם משה לא היה מגמגם ולא היה בו שום מום, אלא משה חושש שלעובדת היעדרותו הארוכה ממצרים יש השפעה מכריעה על יכולתו לעמוד מול פרעה ולשטוח את טענותיו כנגדו בשפה ברורה, משום שבזמן היעדרותו הרבה ממצרים, מושגים רבים בשפה שהוא הכיר בצעירותו כנראה קיבלו משמעויות שונות, ואף נוצרו מושגים שהוא אינו בקי בהם, לכן הסבירות שהוא יכשל בלשונו ובשליחותו תהיה גדולה. עם זאת אין להתעלם מפרשנים שטענו שלמשה הייתה בעיה  בהגיית אותיות ועיצורים, כפי שמציין רבינו בחיי בשם רבינו חננאל:"...וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון, יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים, זהו שאמר: "כי כבד פה", גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת, ועל זה אמר "וכבד לשון"[8]. (רבינו בחיי שמות פרק ד )

סיכומו של דבר.

שליחותו של משה, בגיל לא צעיר – שמונים, להוביל מהלך שיערער את האימפריה המצרית, בכך שהוא יוציא מתוכה עם שלם של עבדים, היא אירוע היסטורי שאין לו אח – ורע בשום היסטוריה של עם מאומות העולם. המצרים ששמרו היטב על גבולם, נאלצים בסופו של דבר להכריח עם שלם לעזוב את מצרים. מדוע הקב"ה בוחר באדם כזה מבוגר, ולא בצעיר  נמרץ בעל התלהבות שיוכל למשוך אחריו יותר ויותר תומכים לרעיון הגאולה. נראה שבכך יש מוסר השכל שהקב"ה רוצה להעביר לאנושות, לכל אדם בכל גיל יש משמעות ויעוד שהוא צריך ויכול למלא. על כך אומר בעל צרור המור:

"..ולהורות על מעלתם ועל גבורתם. חתם הפרשה ואמר ומשה בן פ' [שמונים] שנה וגו'. כי אלו הי' בן (ארבעים) [נ"א – בן שלושים'] לכח לא היה כ"כ פלא. אבל הי' בן פ' שנה ויותר בדברם אל פרעה, בגבורת גבורה ומפורסמת כאלו היו בן ל' [שלושים] שנה.." (צרור המור שמות ב )

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר