בס"ד

"..ועשית הישר והטוב.."

ואתחנן תש"ע

פרשת ואתחנן מעמידה בפנינו סתירה בין תחינתו של משה להיכנס לארץ ישראל, ואפילו לפנים משורת הדין – תחינה שנדחתה ע"י הקב"ה. לבין פירושו של רש"י לפסוק "..ועשית הישר והטוב..". פירוש הטוען שמשמעו של פסוק זה הוא: "ועשית הישר והטוב זה לפנים משורת הדין.." (רש"י דברים ו:יא).

פרשנים ודרשנים מתארים את תחנוניו של משה להיכנס לארץ בטענות רבות ושונות. המשותף לכולם הוא בקשתו של משה להיכנס לארץ ישראל לפנים משורת הדין. ר' חיים בן עטר – אור החיים הקדוש. מציין שבקשתו של משה הייתה רק לעבור שלא על מנת להתיישב, בקשה הנראית שולית לעומת הגזירה שלא להיכנס ולהתיישב בארץ ישראל:

"... אעברה נא ואראה...פירוש רק דרך העברה, לא להשתקע, רק אעברה ברגלי, וכשיגיע הזמן שיאמר ה' הן קרבו ימיך למות, יבוא אל המקום אשר יאמר לו ה'.." (אור החיים, דברים ג:כה), אור החיים, מעצים את עוצמת הסירוב של הקב"ה לתחינותיו של משה, בכך שהוא מצמצם את דרישתו לכדי בקשה מינימאלית, שתהייה מעין פשרה בין גזירת ה' לבקשת משה.

 בעל תורת המנחה מציין שתוכן התורה הוא אחד הכלים המרכזים שסביבו מבסס משה את טענותיו ותחנוניו כלפי הקב"ה. הטיעון המרכזי הוא כמובן מידת הרחמים של הקב"ה, תכונה שממנה נגזרת גם האמונה של מי שמבקש דבר שהוא לפנים משורת הדין, על מנת שבקשתו תתמלא, גם אם הוא לא זכאי לפי הדין!

"...ואתחנן אל ה' וגו', בא וראה הבטחתן של צדיקים ורב אמונתם בשם ית' שאע"פ שידע משה רבינו ע"ה שכבר נגזרה עליו הגזירה דכתיב (שם) לכן לא תביאו, ו"לכן" שבועה היא, אעפ"כ לא נתייאש מלבקש רחמים כי אל רחום הוא וניחם על הרעה..אמר לפניו רבון העולמים כשבקשתי ממך על ענין סוד הצדיקים והרשעים אמרת לי וחנותי את אשר אחון אע"פ שאינו הגון, אם כן קיים לי דבר זה ותחון עלי אע"פ שאיני הגון הה"ד ואתחנן..." (תורת המנחה פרשת ואתחנן / דרשה סו עמ'  582 -581 )

עם זאת חשוב לציין את העובדה שלא מצאנו את משה מתוודה על חטא שהוא עשה, וממילא הוא גם לא מבקש עליו סליחה! ובכל זאת הוא מתחנן שיקבל את מה שמגיע לו – כניסה לא"י, בעיקר לאחר כל התלאות שהוא עבר עם העם במהלך הנדודים במדבר סיני. גם לשיטתו של ריקאנטי, משה משתמש בכל הידע העומד לרשותו כולל  המידע על מידותיו של הקב"ה.

"...ואתחנן אל יי' בעת ההוא לאמר. אדני אלהים אתה החלות וגו' [ג, כג]. אמר ואתחנן ולא אמר ואתפלל, כי ידבר בתחנה לשם הנכבד, והיה סבור לכפר פניו בהיותו מגדלו ומשבחו ונותן בו כח, ..ועל כן הזכיר אחריו השם באדנ"י ואחרי כן השם ביו"ד ה"א, ורוצה לומר אדון אשר בך הרחמים. וכן אמר בילמדנו אמר לו רבון העולמים אי מתבעי לי בדין הב לי,[אם מגיע לי בדין תן לי (להיכנס)] ואי לא מתבעי לי בדין רחם עלי [ ואם לא מגיע לי בדין, רחם עלי ]..." (ריקאנטי דברים פרק ג:כג )

משה פונה לקב"ה בשני השמות שמאפיינים את גישת המקרא כשמות המביעים את מידת הדין או את מידת הרחמים: רחמים – שם הויה, דין – אלהים! מתוך מטרה שאם הקב"ה דן אותו ע"פ הדין, תחינתו של משה היא, שיהפוך את מידת הדין למידת הרחמים. ואם זו לא גזירה שבאה מתוך עונש על חטא, אזי שימלא את בקשתו ויכניסו לא"י.

גם המדרש מתאר את תחנוניו של משה וטיעוניו כדי שיוכל להיכנס לארץ ישראל, אפילו במחיר של ויתור על מעמדו, ובלבד שהקב"ה יבטל את הגזירה שגזר עליו לא להיכנס לארץ. אולם הקב"ה מבהיר לו שהעניין הוא לא רק משום העונש בלבד, אלא שהוא – משה, חייב לקבל עליו גם את מנהגו של עולם. כגון: הצורך בהחלפת השלטון, ואף גזירת המיתה על כל בן אנוש כולל על בחיר בני האנוש - משה.

".. א"ל כך עלתה במחשבה וכך מנהגו של עולם, דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו, דור דור ומנהיגיו, עד עכשו היה חלקך לשרת לפני, ועכשו נטלת אתה חלקך והגיע שעה של יהושע תלמידך לשרת, א"ל, רבש"ע, אם מפני יהושע תלמידי אני מת, אלך ואהיה לו תלמיד, א"ל הקב"ה אם אתה רוצה לעשות כך לך עשה, עמד והשכים, והיה יהושע יושב ודורש, ועמד משה וכפף קומתו, והניח ידו על פיו, ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו כדי שלא יצטער וישלים עצמו אליו.." (דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן ד"ה ז"ש איוב )

מדרש זה מראה לכאורה את יראתו של משה רבינו מיום המיתה, שאף היא מובאת כחלק מטענותיו של משה כלפי הקב"ה, בניסיון לשכנע את ה' כדי לאפשר למשה להיכנס לא"י. כאן הקב"ה הולך לקראת משה, אבל לא על – מנת לבטל את הגזירה, אלא בעיקר כדי להביא את משה למצב שבו הוא יקבל עליו את דין המיתה, דבר שמשמעו הוא אי כניסה לא"י. שהרי משה צווה זה מכבר לעלות להר נבו שבעבר הירדן המזרחי כדי למות ולהיקבר שם. המדרש ממשיך ואומר:

"...והלכו ישראל אצל פתחו של משה ללמוד תורה, שאלו ואמרו משה רבי' היכן הוא, א"ל השכים לפתחו של יהושע, הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע, והיה יהושע יושב ודורש, ומשה עומד ברגליו... אמרו ישר' למשה, משה רבי', למדנו תורה. אמ' להם אין לי רשות. א"ל אין אנו מניחין אותך. יצאת בת קול ואמרה להם, למדו מיהושע, קבלו עליהם לישב וללמוד מיהושע. ישב יהושע בראש ומשה מימינו ובני אהרן משמאלו, והיה יושב ודורש בפני משה...ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש.., והיה מרע"ה נכשל ונופל, באותה שעה אמ' משה, רבש"ע, עד עכשיו בקשתי חיים, עכשיו הרי נפשי מסורה בידיך..." (דברים רבה (ליברמן) פרשת ואתחנן ד"ה ז"ש איוב +איוב )

זו לא הפעם הראשונה שאנו נחשפים למדרש שבו משה לא מבין על מה דנים בבית המדרש, אע"פ שהוא זה אשר הוריד את התורה מהשמים לבני האדם!. הגמרא במסכת מנחות ציינה שכשעלה משה למרום הוא ביקש לראות את ר' עקיבא שהיה יושב ודורש בבית מדרשו, וכאשר משה לא הבין את הנאמר בבית מדרשו של ר' עקיבא, גם שם נאמר שמשה נעצב אל ליבו, ורק כאשר הוא שומע בבית המדרש: "הלכה למשה מסיני.." רק אז נתיישבה דעתו:

"..אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני..." (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב )

ראוי לתת את הדעת למסקנתו של משה, כפי שמובאת במסכת מנחות, משה הגיע למסקנה שיש מי שראוי יותר ממנו – רבי עקיבא, לקבל את התורה: "... אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י?..". גם במדרש תנחומה משה מגיע לידי מסקנה שהוא לא ראוי להמשיך להנהיג את העם. אך בניגוד למובא במסכת מנחות, שם הקב"ה אומר למשה ".. שתוק כך עלה במחשבה לפני.." כאן, בתנחומה, הקב"ה כמובן מקבל את מסקנתו של משה, משום שהוא – הקב"ה הובילו בדרך זו.משה הגיע להכרה כי נסתתמו טענותיו, ולכן הוא מקבל עליו את הדין ומבקש מהקב"ה לנהוג כפי רצונו. כלומר, קבלת החלטתו של הקב"ה לא נהג במשה במידת "..לפנים משורת הדין..".

 וכאן עלינו לשאול, כיצד הדבר מתיישב עם פירושו של רש"י שעשיית הישר והטוב, פירושו הליכה במידה של "לפנים משורת הדין.." ובכלל, הפסוק "..ועשית הישר והטוב..". מעורר עוד קושיה לא קלה, משתמע ממנו שלכאורה, לא כל מה שהוא ישר הוא בהחלט גם טוב! הייתכן? הרי פעמים רבות אנו מצווים להלוך בדרך הישר, לנהוג ביושר וכד' מהו אם כן הציווי הכפול שבפסוק  – הטוב והישר?  ע"פ רש"י ניתן לטעון שייתכן מצב שבו הדין הישר מורה על פסיקה שתרע עם ראובן, אך שמעון יכול לבוא לקראת ראובן ובכך להקל מעליו את הדין, זהו הישר. חז"ל נתנו כר נרחב של פרשנויות כדי להדגיש את ההבדל בין שני המושגים "ישר וטוב". אומר על כך ר' יעקב בן הרא"ש:

 (פירוש הטור – ר' יעקב בן הרא"ש)

לשיטתו של ר' יעקב ההבדל נעוץ בעיקר במה שהאדם לא מצווה ולא מחויב ממצוות התורה ובכל זאת הוא נוהג במידה ערכית, העושה נחת רוח לפני המקום. הגמרא מביאה אגדה המתאר כיצד חכמים התייחסו לציוי זה, כאשר הם הפעילו שיקול דעת, הרבה מעבר למה שמתחייב ע"פ הדין.

"..רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. [רבה בר בר חנה, שברו לו הסבלים חבית של יין] שקל לגלימייהו, אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימייהו. [ לקח להם את בגדיהם. הלכו הסבלים ואמרו לרב, אמר לו (רב לבר חנה): החזר להם בגדיהם] - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה: אין,[אמר לו (בר חנה לרב), וכי כך הוא הדין, אמר לו כן][שהרי כתוב במשלי] למען תלך בדרך טובים. (משלי ב')  יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי.[אמרו לו (הסבלים לרב), עניים אנחנו, ועבדו כל היום, ורעבים אנחנו ואין לנו כלום] אמר ליה: זיל הב אגרייהו. - אמר ליה: דינא הכי? - אמר ליה:אין.[אמר לו (רב לבר חנה), לך ותן להם את שכר עבודתם. אמר לו (בר חנה לרב), וכי כך הוא הדין? אמר לו כן][שכתוב] וארחות צדיקים תשמר..." (תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פג עמוד א )

בעל שו"ת עוזיאל מציין כי יש באגדה זו מוסר השכל ליחסי עובד – מעביד. הטוב והישר הם מידות המשלימות זו את זו. כך שהיושר מתקיים לצד הטוב, גם כאשר ע"פ הדין המעביד היה צריך לנהוג בדרך קשה, וכאשר הוא נוהג לפנים משורת הדין, הוא גורם לפועלים לעבוד בצורה חופשית ונעימה יותר מבלי לחשוש לקיפוח שכרם במקרה של תקלה שלא נעשתה בזדון, כלומר יש כאן מחשבה סוציאלית מאוד מתקדמת השמה את רווחתו וכבודו של הפועל במרכז החשיבה:

"...חובת בעל הבית היא שלא להתנהג עם פועליו ופקידיו במידת דין קפדנית, אלא להיפך בעין יפה ולב נדיב ולקיים בעצמו למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור. וכן מסופר בגמ': רבה בר בר חנא תברו ליה הנהו שקולאי חביתא ... עובדא זו משמשת לקו המדה להתנהגות עדינה של בעל הבית עם פועליו בכל עניני העבודה ושכר פעולתה..." (שו"ת משפטי עוזיאל כרך ד - חו"מ סימן מב ד"ה חובת בעל )

נקודת מבט נוספת מביא בעל השו"ת אליעזר, לשיטתו עשיית דבר לפנים משורת הדין, כפי שהיא באה לידי ביטוי באגדה על בר חנה והפועלים. היא דבר שאנו כבני אדם דורשים אותה לפני הקב"ה כל יום, כל פעם שאנו נושאים תפילה לפני בורא עולם שימלא את משאלותינו, גם כאשר זכויותינו לא מרובות.

 "..בדומה לזה שופכים לב כמים לפני הבורא עולם וטוענים, עניי אנן בתורה, וכפינן, אנו רעבים להרבה דברים שרק אתה יכול לעזרתנו, צמאים אנחנו לסליחתך, ולית לן מידי, אין לנו מעשים טובים לתת תמורתם, כדלים כרשים דפקנו דלתיך כל היום, רחום וחנון אל תשיבנו ריקם מלפניך. וההכנה הגדולה הזאת שאנו עושים מתוך חיל ורעדה תועיל לנו בעזרתו יתברך שבת קול מן השמים תכריז עלינו פסקא דדינא כפסק דינו של רב לאמר: זיל הב אגרייהו, ונחתם מלפניו יתברך בחתימה טובה ונתבשר בישועות ונחמות עלינו ועל כל עמו בית ישראל בב"א..." (שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן כח ד"ה  עינינו )

סיכומו של דבר

נראה כי שני העניינים שנדונו כאן, מייצגים שני מצבים שונים העומדים לפני הדיין בדין. מחד -  יש מצב שבו לפנים משורת הדין הוא דבר רצוי. מאידך - סירובו המוחלט של הקב"ה לתחינתו של משה, או לצעד שישתמע ממנו שיש כאן מעין פשרה שתרצה את שני הצדדים, מצביעה על כך שישנם מצבים שבהם "..יקוב הדין את ההר.."

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר