|
בס"ד
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ - מערכת החינוך בראי היהדות
פרשת ואתחנן – אב תשע"ב
מערכת החינוך בתפיסה היהודית מבוססת על חובת האב ללמד את בנו, הן במימד
הרוחני – תורה מצוות, מוסר, ואפילו היסטוריה של העם:
"...רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמר נַפְשְׁךָ מְאד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת
הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כּל
יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ.."
(דברים
ד:ט) והן במימד הגשמי – עבודה אומנות ועוד,
או כפי שאומרת הגמרא:
"..כל מצות הבן המוטלות על האב לעשות לבנו - אנשים חייבין, ונשים
פטורות. תנינא להא דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה,
ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים; רבי יהודה אומר: כל
שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות. ליסטות ס"ד? אלא, כאילו
מלמדו ליסטות.."
(קידושין כט:א)
אב שלא מלמד את בנו מקצוע שבאמצעותו יוכל להתפרנס, כאילו הוא מלמד אותו
את מלאכת הגניבה חלילה. שהרי, פעמים רבות חוסר השתלבות במעגל העבודה,
היא בשל חוסר הכשרה מתאימה. לכן לשיטת חכמים, חינוך בסיסי חייב לכלול
גם היבט של תעסוקה.
"...רבן גמלי' אומ' כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם שמוקף
גדירו, לחריץ שמוקף סייג. ... ר' יוסה בי ר' לעזר אמר משום רבן גמליאל,
כל שבידו אומנות למה הוא דומה לכרם גדור שאין בהמה וחיה נכנסין לתוכו
ואין עוברין ושבין נכנסין לתוכו ואין רואין את מה שבתוכו וכל שאין בידו
אומנות למה הוא דומה לכרם פרוץ שבהמה וחיה נכנסין לתוכו ועוברין ושבין
נכנסין לתוכו..."
(תוספתא מסכת קידושין (ליברמן) פ"א)
בעיני חכמים, המלאכה היא כתריס בפני הפורענות. אמנם התורה מוצצוה על
חינוך במסגרת המשפחתית, אך מה לגבי חינוך במסגרת הציבורית? שהרי בתי
ספר הם התפתחות מאוחרת יחסית – מתקופת האמוראים, בעיקר לאור העובדה
שהיו רבים שלא ידעו קרוא וכתוב, וכתוצאה מכך גם לא כלו ללמוד תורה,
שהיא המצווה הבסיסית של כל יהודי, וחובתו של כל אב כלפי בנו. ומכיוון
שלא הייתה מערכת מסודרת של לימוד, אלא הכל נשענים על מה שהילד קיבל
בבית, בא יהושע בן גמלא – כהן גדול מתקופת בית שני, ותיקן תקנה שמעתה
ואילך, חובת לימוד הילדים תהיה על החברה, ונגישותה תהיה לכל ילד בכל
מקום, ובכך הוא הניח את היסוד להתפתחותו של מוסד הלימודים – בית הספר.
"...דאמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא
שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל; שבתחלה, מי שיש לו אב - מלמדו
תורה, מי שאין לו אב - לא היה למד תורה..התקינו שיהו מושיבין מלמדי
תינוקות בירושלים... ועדיין מי שיש לו אב - היה מעלו ומלמדו, מי שאין
לו אב - לא היה עולה ולמד.."
(בבא בתרא כא:א)
מסתבר שלתקנה זו היה חסרון משמעותי, תחילה היא הייתה במקום משותף למספר
ישובים, לכן ניצלו אותה בעיקר אלה שהיה להם אב, או אמצעים לשלוח את
הילד למקום הלימוד. ועוד חסרון בולט הוא גיל הלומדים – כבן שבע עשרה
שנה, גיל שבו רבים כבר נכנסו למעגל העבודה. לכן בא יהושע בן גמלא ומתקן
תקנה – גיל הלומדים יהיה כבני שש או שבע שנים.
"..התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך; ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן
י"ז...עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן, שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל
מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע..."
(בבא בתרא כא:א)
עתה נוצר מצב מעניין, כובד המשקל של חיוב לימוד תורה, עובר מהאב –
הפרט, אל המוסד הציבורי – הכלל. האם תקנה זו יוצר בעיה של ציווי האב
ללמד את בנו? נראה שחלק האב באכיפת התקנה הנחשבת בוודאי כמילוי חובתו
מהיבט זה. הרא"ש (רבינו אשר) אומר שחובת ההורים באה לידי ביטוי בכך שאם
בישוב יש מספיק תלמידים – עשרים וחמש,ניתן לכפות על כל ההורים את
מימונו של המלמד, ואם יש שם חמישים, ממנים שני מלמדים, וכן ע"פ זה
הדרך:
"..אמר רבא מתקנת יהושע בן גמלא ואילך לא ממטינן ינוקא ממתא למתא [לא
מעבירים תלמידים מעיר לעיר] והוא שיש בעיר עשרים וחמשה נערים ואז כופין
זה את זה להושיב ביניהם מלמד... אבל מבי כנישתא לבי כנישתא ממטינן[מבית
כנסת לבית כנסת מעבירים]..."
(רא"ש מסכת בבא בתרא פ"ב סימן ז)
לדברי התלמוד הירושלמי, אין זו הפעם הראשונה שחכמים מתקנים תקנה בעניים
"חוק חינוך חובה" קדם לרבי יהושע בן גמלא חכם אחר – שמעון בן שטח:
"..הוא התקין שמעון בן שטח שלשה דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו
ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר.."
(תלמוד ירושלמי, כתובות פ"ח דף לב טור ג /הי"א)
כנראה שתקנה זו לא נאכפה בצורה סבירה ע"י הציבור, לכן בא יהושע בן
גמלא, ועושה מעין רענון ושדרוג של תקנה זו. רוח הדברים עולה עם דברי
המשנה שמגדירה את התוכן הלימודי גם לפי קבוצות הגיל:
"..הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן
חמש עשרה לתלמוד.."
(משנה מסכת אבות פ"ה מ"כא)
המאירי (רבי מנחם
בן שלמה מאירי)
מסביר שקיום קבוצות גיל הן הדרך הטובה ביותר להקנות מימנויות למידה
בהתאם להתפתחות השכלית של האדם.
"...וכונת המאמר לחלק שנות האדם לזרז האבות ללמדם ספר בעתם הראוי,
וצירף בו המקריים הנמשכים בפרקי הזמן מצד הטבע. והוא שאמר בן חמש שנים
למקרא יש מפרשים להכניסו לבית הספר לאותיות [גן חובה] ומ"מ יש מפרשים
שבן שלש שנים לאותיות [גן טרום חובה...ואמר אח"כ ובשנה החמישית להוסיף
לכם תבואתו שיהיו מוסיפין בלמודו ויכניסוהו למקרא. בן עשר שנים למשנה,
ר"ל משניות בלא גמרא. בן י"ג למצות כלומר שאז הוא גדול וחייב במצות
וסמכוהו במדרש מדכתיב עם זו יצרתי לי ז"ו בגימטריא י"ג. בן ט"ו לתלמוד
ר"ל לשנות הגמרא והוא התלמוד..."
(בית הבחירה למאירי מסכת אבות פ"ה מ"כא)
מהמשנה, ומדברי המאירי ניתן ללמוד שחז"ל התלבטו רבות בדבר הגיל
האידיאלי שבו יש להתחיל את הלמודים במסגרת ציבורית. הם חיפשו את הגיל
שבו ניתן יהי להשפיע על עיצוב דמות של הילד באמצעות התוכן, שהרי ככל
שהפגש הראשוני עם עולם ההשכלה יהיה מאוחר יותר, תיווצר בעיית הסתגלות
של הלומד והתאמתו למסגרת. ומה גם שככל שהגיל מאוחר יותר, כך קשה יהיה
לכפות את המסגרת הלימודית על הילד.
שבת שלום ומבורך בן שושן
אלעזר |
