בס"ד

נחמו נחמו עמי- לאור הפולמוס היהודי נוצרי

פרשת ואתחנן – אב תשע"ג

הישרדותו של עם ישראל בין  אומות העולם היא חידה שפתרונה בעיני המתבונן היא – "נס". שהרי אומות ואימפריות שהיו גדולות וחזקות לאין שיעור מעם ישראל נמחקו ואין להם כל זכר, מלבד כמה דפים או פרקים בספרי ההיסטוריה. אולם יש מי שלא מתרשם מהפלא הגדול. מאז עליית הנצרות, ובעיקר מאז שבמאה הרביעית היא הופכת לדת רשמית באימפריה הרומית, היא שמה לה למטרה להוכיח שהיהדות בעצם כבר לא רלוואנטית כדת אצל האל, וממילא אין להם לצפות לבואו של הגואל. ועם כל זאת צריך לעשות הכל כדי שהיהודים יאמינו שהגואל כבר בא והוא לא אחר מאשר – ישוע, בנם של מרים ויוסף הנגר מנצרת.

הגמרא מספרת לנו על הרבה ויכוחים תיאולוגיים בין חכמים למלכים, לקיסרים או גורמים בעלי השפעה, אך ויכוחים אלה באו בדרך כלל בעיקר מתוך סקרנות אינטלקטואלית. בתחילת ימי  הביניים היו נסיונות לערער על מעמדה של הגמרא, ולהציג אותה כספר "מינות" – ספר בעל תוכן של כפירה באל. כך היה "בויכוח פריז" בשנת – 1240 ושנתיים אח"כ,  כתוצאה מאותו ויכוח הוצאו לשריפה המון ספרי גמרא בפריז. אבל קצת יותר מעשרים שנה אח"כ מתחדש הויכוח בספרד. אלא שהפעם התלמוד משמש גם את הנוצרים בניסיון שלהם לערער את אמיתות האמונה היהודית, ובעיקר את הצפיה שלהם למשיח,  שלטעת הנוצרים כאמור הוא כבר בא! לא לחינם משמש התלמוד כלי בידי שני הצדדים, שהרי הנציגים הנוצרים המרים ביותר בוויכוח, היו לא אחר מאשר יהודים לשעבר שהמירו את דתם, ושלטו היטב בתלמוד ובסוגיות שלו. שני ויכוחים מפורסמים היו בספרד.

א.ויכוח ברצלונה – ב- 20 ביולי 1263 בברצלונה, נכפה על הרמב"ן[1] להתייצב לאחד הוויכוחים המתועדים שלימים זכה לכינוי – "ויכוח הרמב"ן". מול הרמב"ן התייצב מי שהמיר את דתו זה מכבר - המומר פאבלו כריסטיאני. מולו היה צריך הרמב"ן להתייצב ולהגן לא רק על עצמו, אלא על היהדות כולה, ידיו היו כבולות, שהרי הוא הורשה בעיקר להתגונן בפני טענות הצד הנוצרי, אך היה מוגבל בשאילת שאלות כנגד. ואע"פ כן יצא מוויכוח זה וידיו בעליונה. וכך מובא בספר שחיבר הרמב"ן על אשר אירע:

"...צווה אותי אדוננו המלך להתווכח עם פראי פול[2] בהיכלו בפניו (ובפני יועציו) בברצלונה. ואען ואומר: אעשה כמצוות אדוני המלך אם תתנו לי רשות לדבר כרצוני. ואני מבקש (בזה) רשות המלך ורשות פראי רמון דפינא פורט (דפינייא פואירטי) וחביריו אשר בכאן.  ענה פראי רמון (די פינייא פואירטי): ובלבד שלא תדבר ביזיונות..."[3]

 פאבלו כריסטיאני שהיה בעל ידע במקורות תלמודיים, לפני שהמיר את דתו, ניסה לערער את הפירוש שנתנו חכמים לתלמוד, ע"י כך שהביא פירוש משלו לאגדות ומדרשים תלמודים, שלטענתו יש בהם להוכיח כי המשיח כבר הגיע. וכיהודי מומר המצוי היטב במדרשי האגדה הוא תוקף את הרמב"ן באמצעות מדרש שמצביע לכאורה שהמשיח אכן כבר הגיע! וכך אומר המדרש:

"...עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי, געת חדא תורתיה עבר עלוי חד ערבי א"ל מה את א"ל יהודאי אנא א"ל שרי תורך ושרי פדנך, א"ל למה א"ל דבית מקדשון דיהודאי חרב, א"ל מנא ידעת א"ל ידעית מן געייתא דתורך, עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי, אמר לו אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי, אמר ליה ומה שמיה, אמר לו מנחם שמיה, ואבוי מה שמיה, אמר ליה חזקיה, אמר ליה והיכן שריין אמר ליה בבירת ערבא בדבית לחם יהודה.."[4]

תרגום חופשי – האגדה מספרת על יהודי שהיה חורש את שדהו, ועבר לידו ערבי אחד, ברגע שהוא התקרב אל היהודי, געתה פרתו של היהודי, אמר לו הערבי – התר שורך, כלומר לא עת לעבוד, שהרי מגעיית הפרה למד הערבי שחרב בית המקדש, לאחר זמן מועט געתה הפרה בשנית, אמר לו הערבי, רתום את שורך – כלומר אפשר לחזור לשגרה, שהרי מגעייתה השנית של הפרה למד הערבי שנולד המשיח של היהודים. וכאן שאל אותו היהודי – מה שמו, הערבי עונה ששמו הוא "מנחם" ויש אומרים ששמו "חזקיה". וכשהיהודי שואל היכן הוא נולד, עונה לו הערבי – בבית לחם! סיפור שמזכיר את לידתו של ישו, לשיטתו של המומר כמובן. הרמב"ן לא מאבד את עשתונותיו ומשיב לו כך:

"פראי פול שאלני אם כבר בא המשיח, שדברו בו הנביאים; ואמרתי, שלא בא...דעו, כי אנחנו יש לנו שלושה מינין של ספרים: האחד הוא התנ"ך, וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה. והשני הוא נקרא תלמוד – והוא פירוש למצוות התורה...ואנחנו מאמינים בו – בפירוש המצוות. עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש...ויש לנו חכמים, שכתבו שהמשיח לא יוולד עד עת קרוב לזמן הקץ, שיבוא להוציאנו מן הגלות. על כן איני מאמין בזה הספר במה שאמר שנולד ביום החורבן. ועוד: אנו קוראים אותו ספר המדרש, ספר הגדה (=אגדה)... שאינן אלא דברים שאדם מגיד לחבירו."[5]

אמנם יש בעייתיות מסויימת בדברי הרמב"ן, שהרי הוא לכאורה מבטל את נחיצותם של מדרשים, והוא עצמו עושה בהם שימוש בפרשנות התורה, אך התפיסה שלו כאן באה להראות שמדרשים הם לא העיקר, ואפילו יכולים לטעות ולהטעות, מה שחשוב בעיניו הוא מה התורה אומרת.

ב, ויכוח טורטוסה – הוויכוח בין היהדות לנצרות לא דעך, קרוב למאתיים שנה אחרי ויכוח ברצלונה, אנו עדים לויכוח מפורסם נוסף – שגם בו, בדומה לויכוח עם הרמב"ן, הנושא לא היה אמור להוכיח מי היא הדת האמיתית, שהרי דבר זה הוא ברור לדעת מארגני הויכוח הנוצרים, אלא בירור הסוגיה- האם המשיח כבר בא או לא.  מוביל הויכוח מטעם היהדות היה ר' יוסף אלבו, שפעל בסיבה שהמציאות בה היתה קשה יותר מזו שבתקופת הרמב"ן, משום שבינתיים היו יותר ויותר מומרים, אם מאונס ואם מרצון. וככל שכמות המומרים גדלה, כך היה שכנה של סחף כללי של יהודים רבים לכיוון הנצרות, מציאות זו ועיוות המסקנות שהיו בעקבות הויכוח, הובילה את ר' יוסף  אלבו לכתוב את אחד הספרים המשמעותיים ביותר ביהדות – ספר העקרים

וחיברתי הספר הזה וקראתי שמו "ספר העיקרים", לפי שהוא חוקר על עיקרי הדתות בכלל, ובפרט על עיקרי הדת האלוהית...ויבאר שהעיקרים הכוללים לתורה האלוהית הם שלושה, שהם:

א. מציאות ה',          ב. ותורה מן השמים,            ג. ושכר ועונש..."[6]