בס"ד

"..ראו קרא ה' בשם.." – על מנהיגות ציבורית

ויקהל – פקודי: אדר תש"ע

השבת אנו מסיימים את קריאתו של ספר שמות, כאשר לפנינו שתי פרשות מחוברות: ויקהל -פקודי. עניינו של ספר שמות נדון בהרחבה במהלך קריאתו, ונדמה כי מוטיב מרכזי מלווה את הספר - מוטיב ההנהגה. הספר מתאר את הנהגתו העל – טבעית של הקב"ה, את שליטתו של ה' ביקום ובסדרי הטבע. אולם, גם להנהגת האדם מקום נכבד בספר, כאן באה לידי ביטוי מנהיגותו של משה כדגם למנהיג אידיאלי, אשר בעמידתו לצד עם הפכפך, עם "קשה עורף", בסבלנות אין קץ, הוא מנווט אסופה של עבדים כדי לגבש אותם למבנה של עם. זאת בניגוד להתנהגותו העקשנית של פרעה אשר לא היה קשוב למצוקות עמו – העם המצרי, ובכך הביא עליהם הרס וחורבן.

אחד הכלים המרכזים שהקב"ה נותן בידי משה כדי להפוך את השבטים לעם הוא המשכן. הקמת המשכן נועדה כדי שיהווה גורם מרכזי מאחד, וסמל לתרבות שמשה צריך להנחיל לעם. לביצוע משימה זו יש לבחור אנשים ראויים ערכית, ומתאימים מקצועית.לא לחינם התורה חוזרת מספר פעמים על שמות המבצעים הראשיים שנבחרו למשימה זו, ובייחוד לאור העובדה  שכאן היינו אמורים להיתקל בבעיה חמורה מאוד. כיצד ניתן למצוא בתוך אסופה של עבדים, שעסקו ב"חומר ובלבנים" אנשים בעלי יכולת להתעסק בעבודה הדורשת מקצועיות ועדינות רבה? רבי יעקב בן הראש בפירוש הטור על התורה המעלה סוגיה זו אומר:

"..וכן אמר משה לישראל, ראו קרא ה' בשם, בשביל שישראל היו במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים ולא למדו מלאכת כסף וזהב ואבנים טובות, ולכן פלא שימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן...אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בהם בקי בכל האומנויות כולם....ויש טוענים: ראה – כלומר בעיני נראה שהוא טוב ראו גם אתם אם ישר בעיניכם.." (פירוש הטור על התורה, שמות לא:ב-ט)

 אכן בעיה קשה. אולם הקב"ה אומר למשה כי בתוך עם ישראל ישנם שני אנשים שיש בהם את היכולת הנדרשת לעסוק במלאכה מורכבת זו, ואף להדריך אחרים:

"..וידבר ה' אל משה לאמר. ראה קראתי בשם, בצלאל בן אורי חור בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלקים, בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה. לחשׁב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ, לעשות בכל מלאכה. ואני הנה נתתי אתו את אהליאב בן אחיסמך למטה דן ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, ועשו את כל אשר צויתיך... ככל אשר צויתִך יעשו.." (שמות לא, א-יא(

 כאמור, הכתוב מציין את  שמותיהם של שני אנשים בלבד מקרב כל אלה המיועדים לעסוק במלאכה::בצלאל בן אורי בן חור, משבט יהודה, ואליאב בן חילון משבט דן. בעוד שלגבי השאר נאמר כי ה' מילא אותם בחוכמת הלב. הדבר מעורר מספר שאלות: ראשית מדוע רק שנים אלה הוזכרו בשמותיהם, ושנית למה הייתה צריכה להיות התערבות אלוקית בבחירת האנשים העוסקים במלאכה. רש"י המתייחס לציון השבטים שממנו באים העוסקים במלאכת המשכן, אומר:

"...ואהליאב - משבט דן, הן הירודים שבשבטים, מבני השפחות. והשווה אותו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים [=שבט יהודה], לקיים מה שנאמר: "ולא ניכר שוע [=עשיר] לפני דל..." (רש"י לא:יא)

רש"י מציין גישה המצביע על מספר נקודות חשובות בהקשר של מינוי אנשים למשרה ציבורית:

א.      אין למנוע מאדם משרה ע"פ יחוסו: כלומר לא צריך למנוע משרה ממי שהוא לא מקורב לבעל ההחלטה, אך גם אין למנוע משרה ממי שמקורב לבעל ההחלטה, אם הוא ראוי ועומד בתנאים הנדרשים,

ב.        שיהיה גילוי נאות, כלומר יש לציין אם לזוכה במשרה ציבורית יש  נגיעה אישית למקבלי ההחלטה. זאת משום שרש"י טוען שאהליאב היה אחיינו של משה, לכן ציין הכתוב לא רק את שם אביו, כמקובל במקרא, אלא גם את שם סבו – חור, אשר לפי המדרש, היה בעלה של מרים אחות משה.

ג.       הגינות בהתאמה בין בעלי התפקידים. בעל ספר החינוך מציין כי התורה מזהירה אותנו, לא לחרוש בשור וחמור יחדיו, משום שאין הם בעלי כוח סיבולת זהה, לכן יש להפריד ביניהם, בשעה שמשתמשים בהם לעבודת החריש. כך הדבר לגבי האדם, אין להטיל על בני אדם מלאכה משותפת, אם הם בעלי כישרונות ויכולות שונות, ומכיוון שהכתוב מציין את שני השמות בצלאל ואהליאב, יש כאן עדות כי הכישרון שלהם מתאים לעבודה משותפת.

"..וכל חכם לב יקח מוסר שלא למנות שני אנשים לעולם בדבר מכל הדברים שיהיו רחוקים בטבעם ומשונים בהנהגתם, כמו צדיק ורשע, והנקלה בנכבד, שאם הקפידה התורה על הצער שיש בזה לבעלי החיים⁸ שאינם בני שׂכל, כל שכן בבני אדם אשר להם נפש מַשׂכלת לדעת יוצרם וכו'..." (מצווה תקן(.

ד. מינו אנשים למשרה ציבורית, צריך שיהיה מוסכם על רוב העם, בדומה לשיטת הבחירות הדמוקרטיות, לכן הגמרא אומרת כי בכך שהקב"ה אומר למשה "ראה קראתי בשם.." הוא למעשה מתייעץ עם משה ושואלו האם הדבר טוב בעניו.

"...אמר רבי יצחק: אין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכין בציבור שנאמר: "ראו קרא ה' בשם בצלאל" (שמות לה, ל). אמר הקב"ה למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון, לפניי לא כל שכן. אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הגון, לפנינו לא כל שכן...." (ברכות נה ע"א)

מינו בעלי תפקידים שלא היו ראויים, אינו דבר שמאפיין רק את תקופתינו, הוא קיים כמעט כמספר ימי האדם. אולם נדמה כי בכל הקשור לבית המקדש, הייתה צריכה להיות זהירות יתר במינוי הכהנים והדיינים שישרתו את העם. אך מסתבר כי תופעה של מינוי אנשים בלתי ראויים לתפקידים דתיים הייתה נפוצה בתקופת בית שני ואחריו, עדות לכך אנו מוצאים ממינוי הכהנים גדולים, שהיו זוכים בתפקיד זה בזכות עושרם או קרבתם לבית המלכות או לבית הנשיא. כך אנו מוצאים גם מינוי דיינים שלא היו ראויים לתפקיד זה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין:

"...דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא הוה גמיר [בית הנשיא העמיד דיין שלא היה מלומד]. אמרו לו ליהודה בר נחמני (מתורגמניה) מתורגמנו של ריש לקיש, קום עליה באמורא [עמוד עליו באמורא, כלומר שמע מה יש לו לומר]. קם גחין עליה ולא אמר מידי (עמד, גחן לעברו ולא אמר דבר). פתח [ר' יהודה בר נחמיני] ואמר: "הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן, ..וכל רוח אין בקרבו" (חבקוק ב). ועתיד הקב"ה ליפרע ממעמידין שנאמר: "וה' בהיכל קדשו הס מפניו כל הארץ" (שם). אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין על הציבור שאינו הגון כאילו נוטע אשרה בישראל, שנאמר: "שופטים ושוטרים תתן לך" (דברים טז), וסמיך ליה (וסמוך לו): "לא תטע לך אשירה כל עץ.....".   (תלמוד בבלי, סנהדרין ז:ב)

ר' יהודה בר נחמני, שהיה המתורגמן ( מתורגמן הוא אדם שתפקידו להשמיע בקול גבוהה יותר את דברי הרב, במהלך השיעור בבית המדרש), אומר שהדרשן הזה לא אומר כלום (כלומר גם מה שאמר אם בכלל, היו דברים חסרי טעם) והוא ממשיל את זה לאדם שמבקש מעץ ואבן לדבר. אם הדברים היו בענייני חולין מילא, אולי הדבר היה נסבל, אך כאשר מדובר גם בדברים שהם בענייני קודש יש לכך השלכות מרחיקות לכת על הממנים, אשר דומים במעשיהם למי שמעמיד עבודה זרה בהיכל ה'. לכן אנו מוצאים חכמים שלא נחה דעתם מהתנהגות פסולה זו, וביטאו את מורת רוחם בצורה הפגנתית כגון המעשה המובא בתלמוד הירושלמי:

"...ר' מנא מיקיל לאילין דמיתמניי בכסף (ר' מנא היה מקלל את אלה שהתמנו בכסף). ר' אימי קרא  עליהון: "אלהי (דיין, ח"ש) כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם". א"ר יאשיה: וטלית שעליו כמרדעת של חמור. אמר ר' שיין:  זה שהוא מתמני בכסף אין עומדין מפניו ואין קורין אותו רבי והטלית שעליו כמרדעת של חמור. ר'  זעירא וחד מן רבנן הוון יתיבין (ר' זעירא ואחד מן החכמים היו יושבים) עבר חד מן אילין דמיתמני בכסף (עבר אחד מאלה שתמנו בכסף), אמר יתיה דמן רבנין לר' זעירא (אמר אותו אחד מהחכמים לר"ז):  נעביד נפשן תניי ולא ניקום לון מקומוי (נעשה עצמנו לומדים ולא נקום מפניו). תירגם יעקב איש כפר נבוריא: "הוי אומר לעץ הקיצה, עורי לאבן דומם, הוא יורה" (חבקוק ב) – יודע הוא יורה. "הנה הוא תפוש זהב וכסף" (שם) – לא  בכספייא איתמני (לא בכסף התמנה). "וכל רוח אין  בקרבו" (שם) – לא חכים כלום..."                                                        (תלמוד ירושלמי מסכת ביכורים פרק ג ה"ג, סה ע"ד)

מאגדה זו ניתן ללמוד על הלך הרוח אצל החכמים כאשר הם רואים מינוי לא ראוי למשרה תיאולוגית, כגון מינוי לרב או לדיין, הם לא בחלו  אפילו בקללות כדי להביע את מורת רוחם מהמינוי, כפי שעושה ר' מנא, או אי נתינת כבוד למי שנושא תואר של רב שמושג  במרמה או בזכות קרבה. מסופר על רבי זעירא ואחד מהחכמים שלמדו איתו שהיו נמנעים לעמוד בפני אחד הרבנים שקיבל תואר זה בדרך שלילית. לכן הם מתייחסים אליו כאל עם הארץ, אשר לא ראוי לכבוד.  חז"ל הזהירו כי מי שיסבול בסופו של דבר ממינוי לא ראוי של דיינים ובעלי משרות ציבוריות הוא דווקא העם, כפי שמובא בתלמוד הבבלי:

תניא, רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו - צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות  שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל, שנאמר "שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית  ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו בנה ציון בדמים וירושלים בעולה ראשיה בשחד ישפטו וכהניה  במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו" וגו' (מיכה ג), רשעים הן, אלא שתלו בטחונם במי שאמר והיה העולם.  לפיכך מביא הקדוש ברוך הוא עליהן שלש פורעניות כנגד שלש עבירות שבידם. שנאמר "לכן בגללכם  ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער"    (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלט עמוד א)

לאור זאת היו חכמים שנזהרו מאוד אפילו בקידום של בניהם או קרוב משפחה כלשהו, משום שהם לא ראו במינוי לתפקיד רוחני עניין של ירושה, אלא דבר המצריך השקעה ויגיעה כדי לזכות בהנהגה, כפי שמובא באגדה על עקביא בן מהללאל, כאשר בו ביקש ממנו שידאג לקדם אותו:

בשעת מיתתו [=של עקביא]... אמר לו [בנו [ אבא, פַּקד עליי לחבריך ! [צווה על חבריך שימנו אותי לתפקיד]. אמר לו: איני מפקד. אמר לו: שמא עילה  [אשמה או רבב] מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך ..."

עמדתו של עקביה בן מהללאל היתה שמעשיו של הבן הם אלה אשר צריכים לקדם אותו, ולא דעתו של אביו שהיה אדם בעל מעמד מכובד בקרב חכמים. אך הם אלה שעלולים גם להרחיק אותו, לא רק במשמעות של להקטין את סיכויו לזכות במשרה ציבורית, אלא  להרחיק אותו אף אחרי שהתמנה. לכן הוא אומר לבנו, שעליו לעמול כדי שדרך זאת הוא גם יעריך את המעמד שהוא הגיע אליו.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר