|
בס"ד
לדמותם של בצלאל ואהליאב בוני המשכן
ויקהל פקודי ושבת פרה – אדר תשע"ב
לאחר
אתנחתא קצרה, שבה התורה מציינת את חטא העגל, היא חוזרת לדון בענייני
המשכן וכליו. והפעם הקב"ה מצביע על זהות המבצעים המובילים של בניית
המשכן- בצלאל משבט יהודה, ואהליאב משבט דן. או אם תרצה לומר: מבני
הגבירות – בצלאל, ומבני השפחות – דן. מה ראתה התורה לציין שני שמות אלה
דווקא, הרי היו עוד בונים רבים במלאכת המשכן ? על כך אומר רבינו בחיי:
"..אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה ואין לך קטן משבט דן שהיה מן
הלחינות, אמר הקב"ה: יבא להזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן
שווים לפני הקב"ה. המשכן נעשה בשניהם, זה משבט יהודה וזה משבט דן.."
(רבינו בחיי שמות לא:ו)
כלל
גדול באה התורה ללמדנו בבחירה זו, אין חזקה לחכמה! כשם שהיא יכולה
להימצא בבעלי המעמד הגבוה, כך יכולה היא להיות נחלתם של כל בעלי
המעמדות בעם. הגמרא אומרת:
"..הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה..ומפני מה אין מצויין ת"ח [תלמיד
חכם] לצאת ת"ח מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב
ששת בריה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצבור.."
(נדרים פא:א)
הרגישות
שיש לגלות לבני המעמד הנמוך ולדעותיהם, היא הסממן הגדול ביותר שיש בו
כדי להצביע על חברה בריאה, לכן כאשר הקב"ה בוחר בשני מובילים בעלי
מעמדות מנוגדים, הוא רומז בכך שהמשכן אמור להיות הגורם המאחד של כל
הפסיפס שממנו מורכב עם ישראל, שהרי אם בעלי המעמד הגבוה בלבד היו בונים
אותו, חלקים נרחבים של העם היו מרגישים ריחוק מה ממנו, או שמא דעתם של
הבונים הייתה זחה עליהם, ומאידך, אם הבונים אותו היו מדלת העם בלבד,
יהיו מי שידירו את רגליהם ממנו. לכן באה התורה ואומרת, שמקום זה שייך
לכולם ללא הבדלי מעמדות. ומצאנו שלא רק המשכן נבנה בדרך זו אלא אף
המקדש הראשון:
ואף בית המקדש בשני שבטים אלו, שלמה משבט יהודה, וחירם משבט דן מצד
אמו, שכן כתוב בדברי הימים - בן אשה מן בנות דן..."
(רבינו בחיי שמות לא:ו)
אחת
התמיהות המתבקשות במשימת בניית השכן, היא מציאת בעלי מלאכות שלא
מאפיינות את מי שעד לפני זמן קצר היו עבדים, שעסקו בעבודת בפרך,עבודה
המצריכה בעיקר כוח פיזי, ופחות מלאכות עדינות. ומה גם שהם לא נחשפו
אליה, כפי שמציין הרמב"ן:
"...כי ישראל במצרים פרוכים בעבודת חומר ולבנים, לא למדו מלאכת כסף
וזהב וחרושת אבנים טובות ולא ראו אותם כלל. והנה הוא פלא שימצא בהם אדם
חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג.."
(רמב"ן שמות לא:ב)
בשל כך,
בא משה ואומר לעם, ששני המובילים הראשיים, הם לא בחירה אישית שלו, אלא
בחירה אלוקית, שהרי הם עצמם
יודעים שאין ביניהם מי שיודע לעסוק במלאכות עדינו כגון אלה
:"..וַיּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם
בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וַיְמַלֵּא אתוֹ
רוּחַ אֱלהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל
מְלָאכָה...וּלְהוֹרת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן
אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.."(שמות לה:ל-לד)
הגמרא
לומדת מכך עוד כלל בעל חשיבות לא פחותה, כל מינוי למשרה ציבורית צריך
שיהיה על דעת הציבור, או לפחות בשקיפות מלאה, כך שאם יש למאן-דהוא,
סייגים מבחירה זו, יוכל להביע את דעתו על כך:
"...אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים
בצבור...אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו:
רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן,
לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני
הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?.."
( ברכות
נה:א)
לכן
כאשר משה מכריז בפני בני ישראל את שמותיהם של בצלאל ואהליאב, הוא מצפה
לשמוע איזושהי התנגדות, הן בשל העובדה שגם הם היו בין יוצאי מצרים, והן
בשל אחת הדעות שגילו של בצלאל בזמן זה היה כשלוש עשרה שנים. ותמיהה
גדולה עוד יותר, שאין מי שמתמצא בכל האומניות שיש במומחיות גדולה
ביותר, כהמשך דברי הרמב"ן:
"..כי אף בלומדים לפני חכמים לא ימצא בקי בכל האומניות כלם, והיודעים
ורגילים בהם בבא ידיהם תמיד בטיט ורפש לא יוכלו לעשות בהן אומנות דקה
ויפה. ועוד, שהוא חכם גדול בחכמה בתבונה ובדעת להבין סוד המשכן וכל
כליו...ולכן אמר השם למשה שיראה הפלא הזה, וידע כי הוא מלא אותו רוח
אלהים לדעת כל אלה בעבור שיעשה המשכן.."
(רמב"ן שמות לא:ב)
ולא רק
זאת, האוה"ח הקדוש, מציין מעלה נוספת שיש בשני האישים האלה – בצלאל
ואהליאב, שניהם גם בעלי הידע, ולא פחות חשוב, גם בעלי היכולת להעבירו
הלאה,
"..ולהורות נתן וגו'. פירוש לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד
שלא ידעו ללמדה, לזה אמר ולהורות נתן בלבו השכיל חכמת הלימוד.."
(אור החיים שמות לה:לד)
יש בעלי
מומחיות בתחומים רבים ומגוונים, אך היכולת שלהם ללמד הלאה, לוקה בחסר,
או שהם שומרים לעצמם את הידע כדי להאדיר את שמם. התורה מעידה שתכונה זו
לא הייתה נחלתם של בצלאל ואהליאב, ובשל כך הם נבחרו. שהרי החכמה לא
כוללת רק את הידע, אלא גם את הרצון להעבירו ולשתף אחרים, על כך נאמר:"...יָהֵב
חָכְמְתָא לְחַכִּימִין וּמַנְדְּעָא לְיָדְעֵי בִינָה.."
(דניאל ב:כא) הקב"ה נותן חכמה לחכמים, ודעת ליודעי הבינה, מדוע? הרי
היה צריך להיות שהחכמה תינתן גם לטיפשים, הם זקוקים לה לא פחות מאשר
החכמים! אלא אומר לנו המלבי"ם
"..ששפע החכמה בא מאתו ולא ישפיע רק על המוכן, וכמ"ש אין הקב"ה נותן
חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שאחר ההכנה הטבעיית תבא השפע האלהית, וסדר
המדרגות הם חכמה בינה דעת, שהחכמה היא המקובלת מה', וה' יתן חכמה למי
שי"ל [שיש לו]הכנה לקבל חקי החכמה, ואחריו הוא הבינה להוציא מדעתו דבר
מתוך דבר.."
(מלבי"ם דניאל ב:כא)
הנה אם
כן, הקב"ה ממלא את בצלאל ואהליאב בחכמה, משום שהם הכינו את עצמם ככלי
קיבול לקבל את שפע החכמה הנצרכת למילוי משימת בניית המשכן, משימה
המצריכה גם יכולת התבוננות – בינה, והסקת מסקנות בהתאם להוראות המורכות
של בניית יצירה שמעולם לא חזו במו עיניהם.
שבת שלום ומבורך בן שושן
אלעזר
|
