בס"ד

כי עבדך ערב את הנער – על עניין הערבות

פרשת ויגש – טבת תשע"ב

מי מאיתנו לא התבקש ע"י חבר או מכר לחתום לו על ערבות לצורך קבלת הלוואה כזו או אחרת? מעטים הם אלה שלא התנסו בכך. ע"פ המקרא, תמר - כלתו של יהודה היא הראשונה שהפעילה ערבון. כאשר תמר שומעת שיהודה יורד לגזוז את צאנו, היא אורבת לו בדרך לאחר שהוא מתמהמה בקיום הבטחתו להשיא אותה לשלה - בנו הצעיר. יהודה משוכנע שלפניו עומדת זונה, ומתפתח ביניהם משא ומתן תמורת זה שישכב עימה:"..וַתּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: וַיּאמֶר אָנכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצּאן, וַתּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: וַיּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ וַתּאמֶר חתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ, וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבא אֵלֶיהָ.."(בראשית לח:טז-יח). תמר לא מסתפקת בהבטחת יהודה שהוא יפצה אותה בגדי עיזים, אלא דורשת ערבון שבאמצעותו היא תוכל לדרוש את קיום ההבטחה, אם יהודה יתכחש לה[1]. אח"כ גם ראובן מנסה להיות ערב לבנימין, אך הצעתו המגוחכת נדחית ע"י יעקב[2]. רק כאשר הרעב מאיים על בית יעקב, יהודה מצליח לשכנע את יעקב בדבר ערבותו לבנימין: "..וַיּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלא נָמוּת..אָנכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לא הֲבִיאתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.."(בראשית מג:ח-ט)[3]  ליהודה ברור שברגע שיוסף יראה את בנימין, הוא ישחרר את שמעון והעניינים יתבהרו. אולם הוא לא לוקח בחשבון את המלכודת שטומן להם יוסף, באמצעות החשדת בנימין בגניבת גביע השליט. ע"פ המדרש, מרגע שהגביע נמצא באמתחת בנימין, יהודה- כערב של בנימין, לוקח את המנהיגות ונעשה ראש הדוברים, אע"פ שיש אחים גדולים ממנו. הוא מוכן לכל תרחיש אפשרי על מנת לקיים את התחייבותו לאביו - להיות ערב לשלום בנימין. דבר זה לומד רבינו בחיי מפתיחת הפרשה - ויגש:

"..ויגש אליו יהודה..מצינו לשון הגשה משמשת לשלשה דברים: דין ופיוס ומלחמה. דין, הוא שכתוב: "ונגשו אל המשפט ושפטום". פיוס, הוא שכתוב:"ויגשו בני יהודה אל יהושע". למלחמה, שנאמר: "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". והנה יהודה כוון לשלשתם, ומזה אמר: בי אדני...בי תמצא כל מה שתרצה, אם לדין, אם לפיוס, אם למלחמה..." (רבינו בחיי בראשית מד:יח)

כל האופציות פתוחות, ובכל זאת יהודה מוכן לקבל עליו את הגרוע מכל: "..וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו.." (בראשית מד:לג). העימות הפיזי, הוא המוצא האחרון, לפני כן יש לנסות את דרך הדין ודרך החמלה. אע"פ שהסבירות לזכות בדין, כאשר ברור להם שהשליט המצרי – יוסף, מתעלל בהם, היא סבירות נמוכה, וכך אומר המלבי"ם:

"..דבר נא עבדך דבר, היינו רק דבר אחד לא הצעת דברים לזכות דרך משפט, כי חסד אני שואל, ורק באזני אדני, לא באזני השופטים שעמך, כי הם אין להם יכולת לוותר ולמחול, ואל יחר אפך בעבדך, כאלו אבקש ממך שתעות משפט וצדק, כי כמוך כפרעה, ויש בידך הכח למחול מצד החסד.." (מלבי"ם בראשית מד:יח)

לא לחינם יהודה מסתכן בעבדות, הרי הוא זה שהציע למכור את יוסף לעבדות, בעיניו יש כאן הזדמנות לנסות ולכפר על חטא זה, במחיר שלילת החופש שלו עצמו. זו לא הפעם הראשונה שיהודה משמש דוגמא אישית לחיפוש הצדק, גם כאשר הוא מצווה להוציא את תמר לשריפה בחשד לזנות, הוא מודה כי האשמה היא בו ולא בה, בשעה שהיא מציגה בפניו את הערבון שהניח בידיה – "..הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנכִי הָרָה וַתּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי.." (בראשית לח:כה) ולדעת ה"נחלי הדבש" אפילו אם יוסף ישחרר את בנימין ויסכים לקחת את יהודה לעבד, עדיין יהודה ישאר בבחינת חוטא לאביו, שהרי הוא הבטיח להביא את בנימין במו ידיו, ולא ע"י שליח:

"..כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור אם לא אביאנו אליך וחטאתי: נמצא אף אם יעלה בנימין עם אחיו, אבדתי נס בן את חלקי בעולם הבא, כי אני הבטחתי את אבי ״להביאו״ בעצמי, מזה תראה אשר לא את טובתי אני מבקש, בי אני אשאר חוטא בין בך ובין כך, ועיקר דאגתי הוא רק עבור אבי.." (נחלי הדבש ויגש)

והדבר ברור - "אין מחליפים נפש בנפש". על מכשול זה צריך להתגבר יהודה בגישתו אל יוסף. נכון, מבחינה משפטית צעד זה לא ראוי, אבל מהיבט אחר, של כדאיות ותפוקה, אני- יהודה, אהיה  מועיל יותר בהיותי עבד לאדוני, מאשר בנימין אחי הקטן. כך היא גם דעתו של בעל העקידה:

"...ואמר כי אחר שנגזר עליו עונש העבדות שהוא שווי ממון ואינו מהמשפטים הגופיים, אשר לא יסבלו הפשרה וחילוף הסובלים, הוא ראוי ומחוייב שיקובל בו כופר ופדיון...לתועלת האדון והנאתו.." (ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, ויגש, שער שלושים)

דברים אלה ראויים שיפלו באוזניו של יוסף, ולא באוזני כל הנוכחים. מה גם, שבצעד זה יהודה רומז ליוסף, שהוא, בשונה משאר הנוכחים ואולי אפילו משאר האחים, קולט שיוסף מעמיד פנים, כשהוא מדבר איתם באמצעות המתורגמן, שאם לא כן, כיצד יכול הוא לדבר אל אוזנו מבלי שאיש ישמע, אם הוא – יוסף לא מבין עברית! כאן יהודה מערער את בטחונו של יוסף, פותח סדק אל ליבו של יוסף, סדק שהולך ומתרחב, ככול שיהודה ממשיך בנאומו המבריק לעיניו המשתאות של יוסף. אט אט הוא משיל מעל יוסף את קליפת הקשיחות, ואת המסכה שעל פניו, עד אשר יוסף לא יכול להתאפק. ולאחר שהוא מוציא את כל הנוכחים הוא מודיע לאחיו. ".. אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו.." (בראשית מה:ג) תגובת ההלם והאלם שאחזה באחים, בעיקר לאור התיאור הקר "אני יוסף" מאלצת את יוסף להזכיר שהוא עדיין בחזקת אחיהם, וכך הוא מתקן:"..וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה:וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלהִים לִפְנֵיכֶם.." (בראשית מה:ד-ה)

שבת שלום                                  בן שושן אלעזר