בס"ד

 פרשת ויחי – מהותם של סיפורי המקרא

טבת – תש"ע

השבת אנו מסיימים עוד מחזור של ספר בראשית. ספר שתחילתו תיאור בריאת העולם והמשכו סיפור מעשי אבות האומה. לומר לך כי בבד עם צמיחת האנושות צומח עם בעל יעוד, עם שימלא בתוכן את העולם שנוצר. שהרי האדם שנולד בתחילת ספר בראשית היה אוניברסאלי ללא תיוג. ככל שהאנושות גדלה היפרדות המין האנושי והיווצרות האומות היא דבר בלתי נמנע. הרעיון של היות כל הארץ שפה אחת ועם אחד, קורס יחד עם קריסת מגדל בבל. פיזור האנושות על פני כל העולם יוצר מאבקים לא מעטים. הן על השליטה צריך וניווט האנושות, והן על הצורך בהגדרת הערכים שעל פיהם יתנהל העולם. כאן נזרע הזרע לייעודו של עם ישראל כעם נבחר, לא חלילה מתוך גזענות, אלא דווקא מתוך אחריות וחובות רבות יותר המוטלות עליו יותר משאר אומות העולם. אם סיפורי האבות מתארים את ראשית צמיחת האומה , הרי המעבר לתיאור אירועי הבנים החל מספר שמות, הוא סיפור התהוות האומה וגיבושה. החל מהירידה למצרים – כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים, ועד לגאולה של העם ממצרים לאחר עבדות ארוכה. עיון בחמשה חומשי תורה, יראה כי קיימים לא מעט סיפורים על מעשי העם מרגע שירד מצרימה ועד שעמד בפני הכניסה לארץ – ישראל. נשאלת השאלה, מה מקומם של סיפורים אלה בספר התורה, שבבסיסו הוא ספר חוקים. אין עוד תופעה כזו של אומה (למיטב ידיעתי) שספר החוקים שלה הוא גם ספר ההיסטוריה שלה. ואכן גם רש"י מתייחס לשאלה זו כבר בפסוקים הראשונים של ספר בראשית:

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל [את] התורה אלא (שמות יב ב) מהחודש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו [בה] ישראל, ומה טעם פתח בבראשית,...שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" [רש"י בראשית פרק א פסוק א ]

בעיני רש"י התורה הייתה צריכה מלכתחילה לפתוח בתיאור המצוות החלות על בני ישראל. ובייחוד במצווה הראשונה המופנית לעם ישראל עוד בהיותו בארץ מצרים, אולם בתשובתו לשאלה שהוא עצמו העלה יש תמיהה, מה איכפת לאומות העולם מה יאמרו ישראל. הרי הם לא מאמינים בתורת ישראל, ואם כן כיצד עם ישראל יכול לבואו בטענה שה' הוא זה שייעד את ארץ – ישראל לעם ישראל. נראה כי בתשובת רש"י טמונה טענה עם מוסר השכל: אם אתה לא מאמין ברעיון מסוים ולא שלם איתו, אין סיכוי שתשכנע אחרים באותו רעיון. אכן אומות העולם לא חייבים להכיר בכך שזו ארצנו, אך אם אנחנו לא נתייחס אליה כמולדת וכבית, אין סיכוי שאחרים יעשו זאת עבורנו. ומוסיף הרמב"ן ואומר:

"..כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלהים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. ... לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך בבראשית ברא, והספור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים.. כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים, .. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה... ותשאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני עם התורה שבעל פה: [רמב"ן בראשית פרק א פסוק א ]

גם לשיטתו של הרמב"ן לא היה צורך לכאורה לכלול את סיפורי בריאת העולם ושאר סיפורי האבות בספר החוקים, אך מכיוון שספר בראשית הוא ספר האמונה, כדבריו, יש לאפשר לאדם הפשוט הקורא את התורה גם לבסס את אמונתו מתוך הכתובים, שהרי לאנשי התורה אין צורך בתיאורים אלה הם בוודאי יאמינו גם בלעדיהם. מנגד, ספר הזוהר מצביע על כך שיש סכנה שיראו בסיפורים אלה, סתם סיפורים כשאר סיפורי העמים, לכן הוא מזהיר את הקורא את התורה מלהתייחס אליה בצורה זו, משום שבכך עלול אדם זה לבוא לידי כפירה .

"..ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ [ בר נש] דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין.." [זוהר כרך ג  פרשת בהעלותך דף קמח:ב]

תרגום: ר' שמעון אומר, אוי לאותו בן – אדם שרואה בתורה  ספר סיפורים כפשוטם. שאם כן גם בזמן זה, אנו יכולים ליצור תורה [יצירה ספרותית] משובחת הרבה יותר. ואכן יש יצירות ספרותיות הרבה יותר משובחות. אם כן נלך אחר יצירות אלה ונעשה מהם תורה, אלא [העניין הוא] שכל דברי התורה דברים נשגבים הם.

גישתו של ספר הזוהר באה להזהיר את הקורא שלא יתבונן בכתוב רק מנקודת מבט סיפורית בעלמא, משום שעצם הכנסת הסיפור לתורה יש בו מסרים וסודות ליחידי סגולה, ולמעשה התורה לא באה לספר סיפורים לשם הסיפור, שהרי היא יכלה לתאר בפירוט רב יותר את ההיסטוריה של האבות והעם, ואם התורה בחרה להביא סיפור, הדבר בא רק מתוך מטרה שהוא ישמש כמעטפת – לבוש למסר המקראי שהוא רוצה להעביר, כפי שטוען ספר הזוהר בהמשך דבריו.

"..על דא האי ספור דאורייתא לבושא דאורייתא איהו, מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תיפח רוחיה ולא יהא ליה חולקא בעלמא דאתי...אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין .."[זוהר כרך ג (במדבר) פרשת בהעלותך : דף קמח עמוד ב]

תרגום: ועל זאת הסיפורים שבתורה לבוש התורה הם, ומי שחושב שלבוש התורה הוא התורה ממש ולא מילה אחרת. תיפח רוחו ואין לו חלק לעולם הבא.... התורה יש לה גוף, שנקרא חוקי התורה שהם גופי התורה, הלבושים בלבוש התורה שהם סיפורי התורה.

ואמנם ספר בראשית יותר מכל ספר אחר עמוס בפרטים וסיפורים יותר מכל ספר אחר בחמשה חמשי תורה, התקופה המתוארת בו פרוסה מבריאת העולם ועד לירידת בני יעקב למצרים, ובכל זאת הוא מכיל רק שלוש מצות, שחזרו וניתנו שוב במעמד העם לפני הר סיני: מצוות פריה ורביה, ברית מילה ואיסור אכילת גיד – הנשה. לעומת כמאתיים מצוות שהתורה מונה בספר דברים, ספר שמתאר תקופה של שנה אחת בלבד, השנה האחרונה במסע בני ישראל לקראת הכניסה לישראל.

נראה כי התורה היא אמנם ספר חוקים, אך לא פחות מכך היא ספר הנהגה ומוסר. לסיפורי לתנ"ך בכלל ולסיפורי האבות בפרט יש מוסר השכל. התורה לא חסה על גיבוריה היא מציגה אותם גם בחולשתם, היא אינה מנסה לגונן עליהם מפני מעידתם, ונראה כי דווקא בכך היא מציגה את גדולתם, בכך שהם יכלו ללמוד מטעויותיהם ולהתגבר עליהם, כדי להגיע למעמד של אבות ומייסדי האומה העברית. דבר זה בולט מאוד בסיפורי יוסף. כאשר אחי מואשמים בריגול נגד מצרים, הם מתוודים על מעשיהם גם לאחר עשרים ושתים שנה שעברו מאז שנמכר יוסף לעבדות, וכך הם אומרים בינם לבין עצמם טרם התגלות יוסף אליהם."..וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.." (בראשית פרק מב:כא)  הודאתם מעידה עליהם כי מצפונם הציק להם במשך כל התקופה עד למשמע הבשורה "אני יוסף אחיכם" במילה "אחיכם" טמונה גדולתו של יוסף, אך טמון בה גם המסר המרכזי של ספר בראשית – נקמה תגרור אולי עוד נקמה במעגל דמים ארוך ומתמשך, אך הבלגה וסליחה יש בה כדי ליצור עוד אח. כך גם מסתיים לו ספר בראשית, יעקב קורא לבניו ובטרם הוא מברכם יש בפיו גם תוכחות נוקבות למעשיהם בעבר. הוא לא מסתיר את אי שביעות רצונו מהתנהגותם של ראובן, שמעון ולוי, אך בכל זאת הוא מברך אותם. רבים מייחסים את דברי יעקב לבניו כברכות עצמם, בעוד שלמעשה דברים אלה הם תוכחות או אפיונים ונבואות לעתיד לבא. ברכותיו של יעקב לבניו לא מתוארות, אלא כבדרך אגב נאמר שהוא מברך אותם. ".. כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.." (בראשית פרק מט :כח) ונסיים עם דבריו של רש"י לעניין זה של הברכות. רש"י מנתח את דברי הכתוב: כברכתו ברך אותם, משמעו אחת היא – את כל האחים ברך יעקב ללא יוצא מהכלל. ובכך הוא דוחה כל אפשרות שראובן, שמעון ולוי לא זכו לברכה משלהם.

 "..וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם - והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרן. אלא כך פירושו: וזאת אשר דבר להם אביהם - מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע: איש אשר כברכתו - ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד: ברך אותם - לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותם.." (רש"י, שם)

בדרכו של רש"י הולך גם האבן עזרא, טענתו היא כי כל הפסוקים שבהם מתוארים דברי יעקב הם חלק מנבואה עתידית, שנסמכת על פסוק מפורש, שמציין כי יעקב מבקש מבניו להיאסף לפניו כדי שהוא יגיד להם מה יקרה איתם באחרית הימים, ובסוף דברים אלה הוא מברך את כולם.

"..את אשר יקרא אתכם דבר הנביא לעתיד. ותעו האומרים שהם ברכות בעבור שמצאו בסוף ויברך אותם (ברא' מט כח), ואיה ברכות ראובן שמעון ולוי. ועל דרך הנבואה אמר: וזאת אשר דבר להם אביהם ואחר כן ברך אותם, ולא הזכיר הכתוב הברכות.." (אבן עזרא בראשית פרק מט פסוק א )

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר

חזרה לדף הראשי - פרשת השבוע