בס"ד

"לא יסור שבט מיהודה" – הבטחה לדורות או לשעה?

ויחי – תשע"א

 פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית, כאשר היא מתארת בפני הקורא את רגעיו האחרונים של יעקב - אבי השבטים. למוצא פיו ברגעים אלו תהיה השפעה מכריעה על דמותו של העם ומנהיגיו. כאמור, אין כאן יורש אחד, אין כאן ממשיך אחד, כפי שהיה אצל אברהם ויצחק, כאן יש שנים עשר בנים שמהם יורכב הפסיפס של עם ישראל, לכל משבצת בפסיפס זה יש ייחודיות וגוון משלה, חוסר של אחת המשבצות יפגום בכל הפסיפס! אבל, למרות המבנה הייחודי של העם המתגבש ממשפחת יעקב, דרוש מנהיג לכל העם, שהרי זאת הייתה הסיבה העיקרית למסכת יוסף ואחיו. והנה לקראת סוף ימיו, כאשר היינו מצפים שהרגש האהבה והמציאות יכתיבו ליעקב את בחירתו של יוסף כמנהיג הבלתי מעורער של המשפחה, מחכה לנו הפתעה, יעקב אומר ליהודה "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית מט:י) אמירה שמשמעותה אחת, אתה יהודה הוא המוביל, אתה הוא המנהיג, לא רק עתה אלא גם לעתיד. או כדברי הרמב"ן

"...אבל ענינו שלא יסור שבט מיהודה אל אחד מאחיו, כי מלכות ישראל המושל עליהם ממנו יהיה, ולא ימשול אחד מאחיו עליו, וכן לא יסור מחוקק מבין רגליו, שכל מחוקק בישראל אשר בידו טבעת המלך ממנו יהיה, כי הוא ימשול ויצוה בכל ישראל, ולו חותם המלכות,..." (הרמב"ן בראשית מט:י)

מעשית, מלכות בית דוד לא הייתה הראשונה ואף לא היחידה, וגם לאחר שכבר נוסדה היא סבלה  מפילוג, עד אשר התפרקה כליל בעקבות הגלויות, לכן הר"ן בדרשתו סבור שאין בדברי יעקב הבטחה שמלכות יהודה תתקיים לעד, שהרי עובדתית בני ישראל כולל שבטי יהודה גלו מארץ ישראל, וממילא נפסקה המלוכה.

"...מכל מקום אין כוונתו שלא תהייה מלוכה לאחד מאחיו, אבל הבטיחו שלא תפסק מן שבטו לגמרי כל זמן שתהייה מלוכה לישראל, אבל בהיות ישראל בגלות – אין מלך ואין שר – לא הובטח שבט יהודה שתישאר לו ממשלה..." (הר"ן, ספר הדרושים, דרוש שביעי)

אולם האברבנאל מעיר את תשומת לבנו לכך שאין כוונת יעקב רק לנושא המלוכה, כאשר עם ישראל יושב על אדמתו, שהרי היא אכן לא התקיימה תמיד, ואף היו מלכים שלא משבט יהודה, כגון, שאול – משבט בנימין, ומלכי החשמונאים – משבט לוי. אלא הוא מפרש את כוונת יעקב כך, שמקרב נבחרי העם יהיו תמיד נבחרים מבני משבט יהודה בייחוד כאשר עם ישראל ימצא בגלות.. 

"...כי יעקב אבינו לא זכר "מלכות" בביאור אבל אמר "שבט" והוא כל מנוי ומעלה והנהגה ושררה וזאת היה אשר "לא תסור" מיהודה, וכבר מצאנוה בו לפני מלוך מלך בישראל, הנה יהודה היה גדול באחיו גם בימי יוסף... גם לדגלים... גם למסע הדגלים... תמיד היה השבט והשררה ביהודה והכבוד על שאר השבטים, .." (אברבנאל, בראשית מט,י)

לדברי האברבנאל חשיבותו של שבט יהודה ומעמדו בקרב הנהגת העם שבאה לידי ביטוי גם כאשר עם ישראל לא יושב על אדמתו, דבר שמסמל את המשכיות שלטון בית יהודה על ישראל, ואמנם כאשר עם ישראל היה בגלות, אנו מגלים  שהמלכויות ששלטו על ישראל, נטו למנות   מקרב שבט יהודה נציגים מטעמם, שיהיו ממונים ואנשי קשר שלהם עם העם. אולם "אליה וקוץ בה" כאשר חשדו השליטים הכובשים שהעם רוצה למרוד, הם רדפו  בעיקר את שושלת המלוכה מבית דוד[1]. לא רק המנהיגות המדינית אלא, גם המנהיגות הרוחנית של העם הייתה בדרך כלל משבט יהודה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין המובאים גם בדברי האברבנאל:

"...וכאשר נתנה המלכות לדוד ולזרעו נתקיים יותר "לא יסור שבט מיהודה". וגם אחרי שגלה יהודה מעל אדמתו לבבל נתקיים "לא יסור..." – אלו הם ראשי גלויות שבבבל". כמאמר חז"ל, כי לא היה דעתם (=דעת חז"ל) שעליהם בלבד הייתה הנבואה הזאת, אלא שגם הם בכלל "לא יסור שבט" ושגם נתקיימה הבטחתו בגלות ההוא. וגם בזמן בית שני עם היות החשמונאים מולכים ללחום מלחמות ה', תמיד היה בירושלם נגיד מיהודה והוא היה ראש לסנהדרין לקיים מה שנאמר "לא יסור שבט מיהודה" ... וכן היה הדבר גם היום בגלות הארוך הזה עד צרפת וגלות ירושלים אשר בספרד, אין ספק שהנשיאים והנגידים אשר היו המלכים והקהילות ממנים על בני ישראל היו כולם מזרע בית דוד, כי היה רוב גלותנו משבט יהודה..." (אברבנאל, שם)

לשיטתו של האברבנאל, העובדה שהגלות מזוהה ביותר עם שבט יהודה, כך גם עם ישראל מקבל את השם העם היהודי, שם שנגזר מהמלה יהודה, היא אשר מצביעה יותר מכל על הקשר בין המנהיגות משבט יהודה, לעם היהודי- עם ישראל. גם לשיטתו של הרשב"ם, אין הכרח להבין מדברי יעקב שמלכות בית דוד תישאר תמיד על כנה, ובודאי לא על כל שבטי ישראל, אלא יש בהם דברי נבואה על משבר בתהליך המלוכה של בית דוד[2]:

"...לא יסור שבט מיהודה - המלכות הניתן לו להשתחות לו כל אחיו שנים עשר לא תפסוק ממנו כל אותה הגדולה ולא מחוקק ושררה מזרעו עד כי יבא יהודה שילה, כלומר עד כי יבא מלך יהודה הוא רחבעם בן שלמה שבא לחדש המלוכה בשילה, שזהו קרוב לשכם. אבל אז יסורו עשרת השבטים ממנו וימליכו את ירבעם ולא נשאר לרחבעם בן שלמה רק יהודה ובנימין...ויעקב, עיקר הגדולה של יהודה שמדוד עד רחבעם פירש; אבל חוסר הגדולה לא רצה לפרש, אלא מכללו של מקרא אתה מדקדק שמשילה ואילך נתמעטה...." ( רשב"ם בראשית פרק מט :י)

כך דעתו גם של הרמב"ן, אולם בדבריו הוא מצביע על העובדה שגם כאשר ימלוך מלך שלא משבט יהודה, הוא לא יוכל לכפות את מרותו על שבט יהודה, למעט מלכותו של שאול כמובן, שמלך על כל ישראל. יותר מכך, בדומה לר"ן, גם הרמב"ן סבור שאין ספק שדברי יעקב הם דברי נבואה על כך שמלכות יהודה תיפסק בעקבות הגלות.

 לא יסור שבט מיהודה - אין ענינו שלא יסור לעולם, כי כתוב (דברים כח לו) יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך, והנה הם ומלכם בגולה, אין להם עוד מלך ושרים. וימים רבים אין מלך בישראל. והנביא [יעקב] לא יבטיח את ישראל שלא ילכו בשבי בשום ענין בעבור שימלוך עליהם יהודה, ..." (רמב"ן בראשית , שם)

יוסף מול יהודה

 כאן יש לשאול שאלה מהותית מאוד, האם המאבק על המנהיגות הוכרע עוד לפני שהחל, כלומר, האם אהבת יעקב ליוסף הייתה בסך – הכל אהבה של אב לבנו קטן, ואין היא מעידה על עדיפות כלשהי לגבי העתיד. או שמעמדו של יהודה עולה בעיני יעקב ככל שמתקרבים לפתרון היעלמותו של יוסף? עם כל זאת נראה כי ההפתעה בבחירת יהודה כמנהיג, היא לא בגלל שאנו כצופים מהצד מתוודעים אל יהודה ויכולותיו, אלא בעיקר נוכח הנתונים שעומדים בפני יעקב. יוסף – הבן האהוב נמצא בעמדת מפתח, עם מנהיגות מוכחת על מצרים, גאון כלכלי עם מחשבה ייחודית.

ובכל זאת, יעקב כנראה לא נכנע לרגש, הוא פועל בקור רוח ולטובת העניין, הוא מכיר בסמכותו של יהודה להנהיג, הוא שם לב לתחכום של יהודה בשכנעו אותו לשלוח את בנימין, התערבותו של יהודה אצל יעקב הייתה כאשר אותות הרעב והמחסור של המזון עומדים בפתחו של הבית. הוא מאלץ את יעקב להבין שישיבה בחוסר מעשה פירושה חרפת רעב וסכנה כליה על כל המשפחה, לכן הסיכון של בנימין עדיף על המצב הקיים, מה גם שיהודה ממעיט בסכנות האורבות בדרך, בכך שהוא אומר ליעקב שללא התעקשותו – של יעקב, הם היו כבר חוזרים פעמיים ממצרים עם מזון שיספיק לקיים את המשפחה בתקופת הרעב. יעקב מבין שללא עורמה יהיה קשה מאוד לשרוד, מה גם שהם נמצאים בארץ לא להם.

ובאשר ליוסף, נכון יוסף הוא השליט, אך מינוי למנהיג המשפחה במצב זה, עלול לסכן אותו יותר מאשר יועיל למשפחה, שהרי הוא יצטרך לפנות זמן לכך, על-חשבון הטיפול בענייניה השוטפים של מצרים, דבר שייתן פתח ללזות שפתים. אעפ"כ נראה שזו לא הסיבה היחידה, כנראה שיעקב  לא רוצה לזעזע את מבנה המשפחה שהתגבשה במשך כל הזמן שיוסף היה במצרים, ולהכניס את המשפחה למתיחות מיותרת. אבל יעקב לא מקפח אותו, מעבר לכך שהוא מחשיב את מנשה ואפרים כחלק מבניו, "כראובן ושמעון", גם אותו הוא מברכך בסממן של מנהיגות לעתיד, "ולקודקוד נזיר אחיו". אולם נראה כי זו יותר מנהיגות סמלית, של כזה ראה ולמד את דרכיו, מאשר מנהיגות אקטיבית. מה מסתתר מאחורי ברכה זו?  ניתן לשער כי דווקא בדברים אלה של יעקב אל יוסף, הוא מציג את היבדלותו של יוסף מאחיו, שהרי הנזיר הוא זה שלוקח על עצמו הגבלות מתוך מטרה להתעלות בקודש, ואף להתבודד מהחברה. האם יש כאן הד לביקורת מרומזת של יעקב בעניין היעלמותו של יוסף מבית יעקב ולניתוקו מאחיו? לענ"ד, ייתכן שהתשובה לכך חיובית. ואם אכן כך הדבר, אזי יעקב כנראה לא קיבל תשובות מיוסף לגבי התקופה שיוסף היה מנותק ממנו. ולכן בהזכרת הנזירות יש מעין מחשבה מצד יעקב, שהינתקות זו הייתה על דעת יוסף אפילו אם היא באה מתוך מטרה ראויה[3]. כדברי האברבנאל:

"..האיש אשר היה נפרד מאחיו שנים רבות, או יהיה פירוש נזיר אחיו, המעוטר מכל אחיו בשלמויות כולן, או יהי פירושו היותר נזיר ופרוש מהתאוות הגשמיות שהיה בכל אחיו, כמו שיראה מעניין אשת אדוניו.." (האברבנאל, דברים לג עמ' ש"ל)

לעתיד לבוא

המצב שבו גם יהודה וגם יוסף מתברכים בסממנים של מנהיגות משפיעה על התנהלות העם לאורך כל ההיסטוריה שלו, כולל האירוע המכונן של פילוג הממלכה בימי שלמה, אחד המורדים היה דווקא ירבעם בן נבט, מבית יוסף – שבט אפרים.

"...וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה ...עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ:וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה ...וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף ..." (מלכים א פרק יא:כו:כח)

 לא לחינם דווקא הוא מורד, ייתכן שכאן בא לידי ביטוי המתח בין בית יהודה לבית יוסף על הנהגת העם, אולם חבוי כאן דבר נוסף, התכונה שבה מתאפיין יוסף – הזהירות בענייני הנשים, באה לידי ביטוי אצל ירבעם בן נבט, לכן המרד בשלמה בא דווקא מצד ירבעם המייצג את הניגודיות לדרך שבה הלך שלמה בסוף ימיו.

"...וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת: מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר יְקֹוָק אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם .." (מלכים א פרק יא:א)

 העובדה שירבעם היה עבד לשלמה, יש בה סמליות המצביעה על קבלת מרות בית יהודה על בית יוסף, אולם הדבר תלוי במידותיו המוסריות של בית יהודה, לכן לעתיד לבוא אומר הנביא יחזקאל:

"... ויהי דבר-יהוה, אליי לאמור. ואתה בן-אדם, קח-לך עץ אחד, וכתוב עליו ליהודה, ולבני ישראל חבריו; ולקח, עץ אחד, וכתוב עליו ליוסף עץ אפריים, וכל-בית ישראל חבריו. וקרב אותם אחד אל-אחד, לך--לעץ אחד..."(יחזקאל לז"טו-יז)

המצב שבו יש שני מנהיגים הוא לא מצב רצוי, כל במתיחות שתיווצר ביניהם, עלולה לקרין גם על העם. לכן לעתיד לבוא תהיה מעין הרכבה של עץ בעץ, דבר המסמל את המיזוג ואיחוד הכוחות של שני הבתים המובילים לטובת העם כולו. אולם בכל זאת ימלוך עליהם מלך מזרע בית דוד, "...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם.." (יחזקאל לז:כד ) כדי לקיים את מאמר יעקב "לא יסור שבט מיהודה".

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר