בס"ד

" לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים "

פרשת וישב – תשע"א

פרשת וישב מציגה בפני הקורא את הסכנה הגדולה ביותר הקיימת בחוסר תקשורת בין בני אדם בכלל, ובין אחים בפרט – השנאה התהומית. הכתוב מתאר את השתלשלות העניינים מרגע שיוסף מביא את דיבת האחים בפני יעקב אביהם, עד לרגע שהם גמרו אומר להרגו או למכרו לישמעאלים. גורמים רבים חוברים לתהליך שעברו האחים עד שהגיעו למצב זה, אולם רוב המפרשים תמימי דעים כי התנהגות יעקב אביהם הייתה ללא ספק הגורם המדרבן, ואולי העיקרי לשנאתם את יוסף. הגמרא במסכת שבת אומרת:

"..אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת [=צמר רך מאוד] שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (בבלי, שבת י, ב).

שהרי בכל רגע נתון שיוסף היה מסתובב כיניהם עם הכותונות המיוחדת שנתן לו יעקב, הדבר היה לצנינים בעיניהם, או כפי שאומר הכתוב "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (ברא' לז, ד). שנאה עזה כל כך, עד כדי כך שאחיו לא יכלו לדבר איתו, לא מתרחשת ביום אחד, היא תהליך שנבנה מיום ליום. אומר על כך ה"נועם אפרים"

"..והנה מתיאורו המאורעות ביחס לענין זה אנו למדים שבתחילה לא שמו לב לדיבות יוסף, אבל שנאתם התעוררה בקרבם יען "כי אותו אהב אביהם מכל אחיו" וביחוד בשל חלומותיו, ככתוב "ויוסיפו לשנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו.." (ר' אפרים ברמן, נועם אפרים, לפרשת וישב)

כלומר תוספת השנאה והתעצמותה הייתה דווקא על בסיס זה שאביו אהב אותו יותר מכל אחיו, מכאן כל מעשה שלו התקבל אצל האחים בעין לא טובה, עד כדי כך שלא יכלו לדבר איתו אפילו בדבר שיכול להועיל להם, דברי שלום!כמו שאומר הראב"ע ".. דברו כמו דבר לו. לשלום. אפילו לשלום.."[1](אבן עזרא בראשית פרק לז פסוק ד) אם כי רש"י מוצא בזה גם דבר חיובי, למרות שנאתם, הם היו אנשי אמת שלא הסתירו את אשר בליבם "..  ולא יכלו דברו לשלום - מתוך גנותם למדנו שבחם, שלא דברו אחת בפה ואחת בלב.." (רש"י שם)

אם נרצה לעמוד על שרשה של שנאה זו, די לנו להתבונן בדברי הרשב"ם הטוען שאהבת יעקב ליוסף התחילה עוד טרם לידת בנימין,ולכן כאשר הכתוב קורא לו בן זקונים, כוונתו לומר שאהבת יעקב ליוסף, לא הייתה תלויה במות רחל או בלידת בנימין, אלא בן זקונים מלמד שמרגע הולדתו כבן זקונים הוא חש אליו חיבה מיוחדת. יותר מכך, העדפתו את יוסף לא נתמעטה עם לידת בנימין.

  "..וישראל אהב וגו' - כל זה גרם הקנאה: בן זקונים - כי אחרון היה לי"א בנים, אבל בנימין לא נולד אחרי כן עד זמן מרובה. והרבה קודם שנולד בנימין היה לו בן זקונים והתחיל לאוהבו.." (רשב"ם בראשית פרק לז )

האברבנאל מוסיף ואומר כי בני יעקב מסתכלים אחורה לעבר ההיסטוריה של המשפחה, והם מגלים שישמעאל נדחה מפני יצחק, עשו נדחה מפני יעקב אביהם, ולכן הם שיערו שגורלם יהיה דומה, גם הם ידחו מפני יוסף[2].  לטעמם זו הסיבה לאהבת יעקב את יוסף מכל בניו.

"...הטעם הב' בזה הוא שבני יעקב חשבו בראותם שאת יוסף אהב אביהם...עלה בלבם כי הוא היה עקר הבית ויורש העצר...ושהיו כלם בערכו כבני הפלגשים, וחשבו כי כמו שאברהם עשה עקר כל בניו מיצחק, יצחק עשב יעקב עקר....ככה בבית יעקב אביהם איד יהיה  היורש...והמה ידחו מפניו.." (ר' יצחק אברבנאל, בראשית לז)

אם כי, כנגד מחשבה זו של האחים, מן הדין לציין שמלבד בני הפלגשים שמלכתחילה אין להם מעמד של יורשים, הרי גם ישמעאל וגם עשו שנדחו היו בהחלט בנים אהובים, כך אברהם אומר להקב"ה " לו ישמעאל יחיה לפניך"[3] (בראשית יז:יח)  וכן נאמר על יצחק " ויאהב יצחק את עשו..". (בראשית כה:כח) לכן בוודאי שמלכתחילה לא אין בסיס לטענה כזו. אך כאשר השנאה בוערת צלילות המחשבה נעלמת, ויש שיבוש ואינוס של האמת לטובת הקיבעון המחשבתי. אולם בעקבות דברי האברבנאל ובעל העקידה(ראה הערה – 2), ניתן להבין את חשש האחים לאור חלומות יוסף, שהרי הכתוב מעיד שבעקבות החלומות הם מוסיפים לשנא אותו, כלומר הם מעצימים את שנאתם אליו, אלא שהפעם הגורם הוא יוסף ולא יעקב! שהרי אם החלומות הם קנה מידה להרהורי לבו של האדם, אזי הם מאששים את המחשבות שמתרוצצות בין האחים, בדבר הבן המועדף לירושת יעקב אביהם. או לכל הפחות הם מצביעים על תאווה אפשרית לכך מצידו של יוסף.

ונראה מה יהיו חלומותיו.

האחים מחכים להזדמנות לסכל את תכניותיו של יוסף. שהרי כל עוד יוסף שותק ולא מגלה את צפונות לבו או את חלומותיו, שנאתם מבוססת בעיקר על הקנאה לכך שרוב אהבת אביהם נתונה אליו. אולם ברגע שהם מגיעים לתובנה שלכאורה יש שיתוף פעולה של יוסף עם כוונותיו של יעקב כדי למנות את יוסף ליורש, שנאתם מעצימה עד כדי רצון לסלקו בכל דרך אפשרית, אפילו הריגה באה בחשבון! לדעת בעל העקידה, אין זו הפעם הראשונה שיוסף יוצא אל אחיו למקום המרעה, יוסף היה מצטרף אליהם לשדה, בד"כ כאשר הם היו רועים קרוב לבית, וגם אז הוא היה מתחבר בעיקר לבני  בלהה ולבני זלפה.

"...אמנם הוא מעצמו היה רועה עמם במדבר כשהיו קרובים לעיר על דרך הטיול והשעשוע, ושם משמרתו על בני בלהה ועל בני זלפה ישימו עיניהם עליו..." (ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, בראשית, שער עשרים ושמנה)

ייתכן כי גם התחברותו לבני בלהה ולבני זלפה, הייתה בעיני האחים אות כי הוא מתרחק מהם כדי להתמודד אתם על המנהיגות בבוא העת. על כל פנים, אין יוסף רואה כל סכנה כאשר הוא הולך במצוות יעקב אביו, לראות את שלום אחיו ואת שלום הצאן. אולם בשונה מפעמים אחרות שבהם הם רעו קרוב לבית, הפעם הם הרחיקו עד לאזור שכם - לדותן. תכף כשהאחים מזהים אותו, כאשר הוא עוד רחוק מאתם, גמלה בלבם ההחלטה להרוג את יוסף. הכתוב מציין זאת בצורה ברורה וחדה.

"..ויִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו[4] הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.." (בראשית פרק לז:יח-כ)

בעל החלומות, כך מכנים האחים את יוסף, בשתי מילים אלה הם מבטאים את סיבת השנאה אליו, אהבת אביהם היא כבר לא המוקד לשנאה, אלא התנהגות יוסף היא אשר מלבה אותה. לכן אם יסלקו את יוסף, הם יבטלו גם את פשר חלומותיו! הרמב"ן לא מקבל את דברי הפרשנים לפסוק: "ונראה מה יהיו חלומותיו" רק כדברים שיש בהם ממידת הלעג ואולי אפילו שמחה לאיד. לשיטתו יש כאן העמדה של החלומות במבחן המציאות.

"...ונראה מה יהיו חלמתיו - מליצה דרך לעג, נראה אחרי מותו אם נשתחוה לו. והנכון בעיני כי אמרו עתה נראה מה יהיו חלומותיו, כי אם יצילוהו מידינו מלוך ימלוך עלינו...." (רמב"ן בראשית פרק לז פסוק כ)

מתוך דברי הרמב"ן עולה שמעשה זה של האחים בא כדי לבחון האם חלומותיו הם חלומות אמת או חלומות שווא, שהרי אם חלומות אמת הם, בוודאי הקב"ה יצילהו מידם, אם שווא, אזי יש כאן לעג לחלומותיו ולהתנשאותו של יוסף עליהם. לעומתו רש"י טוען כי המשך הפסוק הם דברים של רוח הקודש ולא דברי האחים:

"...ונראה מה יהיו חלומותיו - אמר ר' יצחק מקרא זה אומר דרשני, רוח הקודש אומרת כן. הם אומרים נהרגהו, והכתוב מסיים ונראה מה יהיו חלומותיו, נראה דבר מי יקום או שלכם או שלי. ואי אפשר שיאמרו הם ונראה מה יהיו חלומותיו מכיון שיהרגוהו בטלו חלומותיו.."(רש"י בראשית פרק לז פסוק כ)

מפגש יוסף עם אחיו

מיד כשיוסף הגיע אליהם הם מפשיטים מעליו את הכותונת, לכאורה הם מורידים ממנו את הגורם הראשוני לשנאתם אותו-את הלבוש. בצעד זה הם מביעים את דעתם, ללא אומר ודברים כי הלבוש הוא בסך– הכל סממן חיצוני לא הוא הגורם העיקרי, אלא יוסף עצמו הוא הגורם, גם אם יהיה ערום ועריה! אחת השאלות המעניינות ביותר במקרה זה של יוסף ואחיו, היא מדוע התורה לא מזכירה כאן את תגובתו של יוסף? בתחילתו של התהליך, הוא מוצג כבעל יוזמה, הדבר בא לידי ביטוי בעיקר כאשר הוא מספר לאחיו את החלומות למורת רוחם. והנה כאן כאשר היוזמה עוברת לאחים אין שום תגובה של יוסף, הייתכן? נראה לי לומר כי התורה רצתה להעביר לנו מסר חשוב, שהשנאה יכולה לסמא את עיני האדם ולאטום את אזניו. חז"ל כבר למדונו את הכלל: "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר" ואכן כאשר אחי יוסף יורדים למצרים בעקבות הרעב, אנו מוצאים עדות לכך שהייתה תגובה מצידו של יוסף למעשה אחיו. המעניין כאן שדבר זה מתגלה דווקא כאשר האחים נמצאים בנחיתות מול יוסף, בעקבות מאסר שמעון בבית האסורים במצרים, במצוותו של יוסף כמובן, הם אומרים ".. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.."(בראשית פרק מב:כא) הפסוק מציין את שני החושים שהיו צריכים האחים להפעיל כאשר הם זרקו את יוסף לבור, ראיה – ראינו צרת נפשו, ושמיעה – ולא שמענו. שני חושים שהיו אמורים לפעול על האחים ולחוס על חיי אחיהם יוסף[5]. נכון, ראובן ויהודה עשו מעשה, אך זה לא שינה את העובדה, יוסף כעבד נחשב בעיניהם כמת[6]. על השאלה האם הם אלה שמכרו בפועל את יוסף לישמעאלים, אומר הרשב"ם:

".. ויעברו אנשים מדיינים - בתוך שהיו יושבים לאכול לחם ורחוקים היו קצת מן הבור לבלתי אכול על הדם וממתינים היו לישמעאלים שראו, וקודם שבאו הישמעאלים עברו אנשים מדיינים אחרים דרך שם וראוהו בבור ומשכוהו ומכרוהו המדיינים לישמעאלים, ויש לומר שהאחים לא ידעו, ואעפ"י אשר כתב אשר מכרתם אותי מצרימה, י"ל שהגרמת מעשיהם סייעה במכירתו. זה נראה לי לפי עומק דרך פשוטו של מקרא. כי ויעברו אנשים מדיינים משמע על ידי מקרה והם מכרוהו לישמעאלים." (רשב"ם בראשית פרק לז פסוק כח)

גם אם נלך לשיטתו של הרשב"ם שהמכירה התבצעה ללא ידעת האחים, הרי שעצם המחשבה של האחים למכור את יוסף, מספיקה הייתה כדי שהדבר יחשב לגנותם, וכאילו הם אלה שביצעו את המכירה בפועל. אפשר לטעון טענה חזקה הנלמדת ממעשה האחים, שגם לכוונות רעות יש שליחים. ומאידך הכתוב בא ללמדנו מוסר השכל, הוא משאיר בעמימות את זהותם של מבצעי המכירה, כדי ללמד את האדם שגם במקרים שנראים ברורים לכאורה, יש לנסות ללמד זכות על מי שבעיננו הוא פושע. מה גם שהמדרש אומר שכל מעשה יוסף ואחיו הוא נסובב ע"י הקב"ה למען יעקב:

"..אמר ר' יהודה בר נחמני בשם ר' שמעון בן לקיש ראוי היה יעקב לירד במצרים בשלשלאות של ברזל, ועשה הקב"ה כמה מנגנאות כדי להורידו בכבודו... אמר ר' פנחס הכהן [בר המא]: משל לפרה שהיו מבקשין למשוך אותה למקולין שלה, ולא הייתה נמשכת, מה עשו, משכו בנה תחלה, והייתה רצה אחוריו, כך קודם שבא יעקב למצרים כמה מנגנאות נעשו, שיעשו אחי יוסף כל אותן הדברים, כדי שירד יוסף למצרים, ואחרי כן ירד יעקב אחריו למצרים". (מדרש שוחר טוב קה, ה)

נשאלת כמובן השאלה, אם יד ההשגחה הייתה בדבר, מדוע דווקא האחים הם אלה שגרמו לכך? אמנם אי אפשר לדעת את חשבונו של בורא עולם, אך ללמוד מוסר השכל בוודאי חובה עלינו.

שבת שלום ומבורך

בן שושן אלעזר