בס"ד

אני יוסף אחיכם

ויגש – טבת תשע"א

דומה כי רק המקרא יכול לתאר את ההלם שאחז באחי יוסף לשמע צמד המילים "אני יוסף" הלם שבעקבותיו בוודאי לא יכלו לשמוע או להקשיב להמשך הדברים " העוד אבי חי". כן, אני הוא זה שרציתם להרחיק אותו מהיות לכם לאח, אני הוא זה שרציתם להצר את צעדיו מהיות שליט עליכם. אני הוא זה אשר מכרתם אותי! ובכלל האם הם באמת יכלו לשמוע את המשך דברי יוסף? סביר להניח שהם שמעו אך ודאי לא הקשיבו. ההלם והאלם שאחז באחי יוסף בא לידי ביטוי בצורה מאוד מעניינת בספר בראשית, מרגע שיוסף מתוודע אל אחיו, בפרק מ"ה, ועד לאחר שיוסף ואחיו חוזרים מארץ כנען, אחרי שהם קוברים שם את יעקב אביהם – חלפה לה תקופה של שבע עשרה שנים, בכל התקופה הזאת, המקרא לא מציין שהיה דו - שיח בין יוסף לאחיו, מלבד השלב שבו יוסף מנשק את אחיו, ואז מציין המקרא "ואחרי כן דברו אחיו אתו"[1](בראשית מה:טו), אמנם יוסף פונה לאחיו ומתדרך אותם לקראת הפגישה עם פרעה, אך לא נאמר שהאחים עונים או מדברים עם יוסף, עד לשלב שהם אומרים "...ויצוו אל יוסף לאמור, אביך ציווה לפני מותו לאמור...אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם..." (בראשית נ:טז-יז) שלב שבו יעקב כבר נאסף אל עמיו. אין ספק, חוסר התקשורת מצד אחי יוסף, עם יוסף, באה מתוך פחד אמיתי של מי שנתפסו בקלקלתם,ועתה עתידם וכלכלתם נתונים בידי "איש החלומות הלזה". יתכן ואם היו מקשיבים להמשך דבריו של יוסף, "אני יוסף אחיכם" אולי היו מתנהגים אחרת, ואין כוונתו של יוסף באמרו, "אני אחיכם" רק לרגע זה שבו הוא מתוודע אל אחיו, אלא עוד בבית אבא, כאשר הוא מתייחס אליהם כאל אחים "ויספר לאחיו" והם מתייחסים אליו כאל נטע זר שיש להרחיקו מקרבם. המסר שבמסכת יוסף ואחיו בא לידי ביטוי במדרש הבא:

"אבא כהן ברדלא אמר- אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ...יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תהלים נ) אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה..." (מדרש רבה צג:י):

דברי המדרש מצביעים על תהפוכות חיי היום – יום, אין בכוונתו של הדרשן רק כדי להאדיר האל, אלא רוצה הוא לומר שסופו של כל אדם לעמוד מול קלונו ומעשיו. במדרש זה הקב"ה מייצג את משפט האמת שטופחת לאדם בפנים, כאשר הוא צריך לתת את הדין על מעשיו[2]. אולם ר' יצחק אברבנאל שם לב לנוסח המוזר שיש בפנייתו של יוסף אל אחיו,"...ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם.." איזו עצבות או חרון אף צריכה להיות אצל האחים, האם בגלל שהם לא הצליחו במשימתם?. בושה וכלימה צריכה להיות אצלם, כדברי האברבנאל:

"...ואם באמרו ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם, שהיה ראוי שיאמר ועתה אל תבושו ואל תכלמו, כי מתחילה אמר, כי מכרתם אותי הנה, ועתה יאמר סותר לזה, לא אתם שלחתם אותי הנה..." (ר' יצחק אברבנאל , בראשית מא עמ' תיא)

ייתכן שאת החרטה הם כבר הביעו כאשר אמרו "אבל אשמים אנחנו..." או כאשר הם מוכנים להיות עבדים ובלבד שבנימין לא ילקח לעבדות, והגדיל יהודה באמרו "..ישב נא עבדך תחת הנער עבד .." (בראשית מה:לג), יהודה מוכן לסבול את עול העבדות ובלבד שבנימין יחזור לאביו. לכן ניתן לומר שהדבר העיקרי שמטריד את האחים הוא הפחד. ומתרץ זאת האברבנאל כך:

"...ואין הכוונה באמרו, כי מכרתם אותי הנה שלא יעצבו על זה...כי למחיה שלחני ה' לפניכם, ואין ראוי לאדם שיתעצב אלא מהרע שיעשה ולא מהטוב. וזה הפעל, כפי תכליתו הוא פעל טוב, אם כן אין ראוי שתתעצבו ויחר אפכם עליו.." (ר' יצחק אברבנאל , בראשית מא עמ' תיד)

לשיטתו של האברבנאל, הקו המנחה את יוסף הוא – האמונה הבלתי מתפשרת שהשגחת האל היא זו אשר מנווטת את האירועים בעולם, והיא זו גם שהייתה בדבר – הקב"ה הוא זה אשר סיבב את הירידה שלו למצרים, לכן אל תעצבו כי בסופו של דבר יצא טוב ממעשה זה. ואם כן אני יוסף אחיכם, עדיין אח אוהב. לכאורה היינו מבינים שיש ביחסו של יוסף אל אחיו את שיא האצילות וגדלות הנפש, בא הזוהר ומעמיד את הדברים בצורה מעט שונה, עם מוסר – השכל בצידם:

רבי אבא היה יושב על שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא, וישב על פיסת קרקע שהיתה תלויה. והיה עייף מן הדרך, וישב וישן שם. בתוך כך ראה נחש שהיה בא אליו, יצא שרץ אחד, והרג את הנחש. כשהתעורר אותו אדם ראה את אותו נחש מולו, הזדקף אותו אדם ונפלה אותה פיסת קרקע לתהום שתחתיו, וניצל. בא ר' אבא אליו, אמר לו: אמור לי מה מעשיך, שהרי הקב"ה זימן לך שני אלו הניסים, אין הם לחינם. אמר לו אותו אדם: כל ימי לא שילם לי אדם רעה בעולם, שלא התפייסתי איתו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכולתי להתפייס עימו, לא הייתי עולה על מיטתי עד שמחלתי לו ולכל אלו שציערו אותי, ולא חששתי כל היום לאותה רעה ששילם לי. ולא די לי בכך, אלא שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות עמהם טובה. בכה ר' אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף, שיוסף היו אחיו ודאי, והיה לו לרחם עליהם, אבל מה שעשה זה יותר מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יזמן לו נס על נס. פתח ואמר: "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכי יודע", "הולך בתום ילך בטח" זה אותו אדם, שהולך בדרכי התורה, "ילך בטח" שלא יכולים מזיקי העולם להרע לו.(זוה"ק ח"א מקץ, ר"א ע"ב.)

לדברי הזוהר ברור שיוסף צריך לחוס על אחיו ולהטיב עימם, למרות הרעה שגמלו אותו. הן משום שהם אחיו- בשר מבשרו, והן משום שזוהי דרכם של צדיקים. אבל למעלה גדולה יותר יכול להגיע כל אדם אם הוא מסוגל למחול ובעיקר לא לשמור טינה. עם זאת אין כמובן בדברי הזוהר להפחית בחשיבות מעשיו של יוסף. שהרי כשראה שהם נבהלים מפניו ולא עונים לו, הוא מנסה לדובב אותם, ואף מחבק ומנשק כל אחד מהם.על משנה הזהירות והרגישות שמגלה יוסף כלפי אחיו, בשעה שהוא מזדהה בפניהם, אומר ר' חיים בן עטאר:

"...אני יוסף אחיכם וגו´. טעם שחזר לומר פעם שנייה ´אני יוסף´  לצד שראה שלא ענוהו, חשש לשני דברים: הא´ שפחדו ממנו..., והב´ שלא האמינוהו שהוא יוסף. לזה אמר: כנגד צד היראה שאתם יראים ונבהלתם, לא תחושו לדבר כי אני יוסף אחיכם, פירוש מתנהג עמכם במידת האחוה וכאילו לא היה הדבר ההוא; גם סמך לומר אחיכם אשר מכרתם, לומר  שאפילו בזמן המכר לא כהתה עין האחוה ממני; וכנגד צד הצדקת הדבר שהוא יוסף אמר להם דבר שבו יצדיקו בסימן מובהק כי הוא זה, באומרו ´אשר מכרתם אותי מצרימה´, ודבר זה לא ידעו אדם ..."(אוה"ח, בראשית מה:ד)

האוה"ח מציין שיוסף חוזר פעמיים על הודעתו "אני יוסף". ראשית משום שבפעם הראשונה הם נבהלו מפניו ולא יכלו לענות לו דבר, יתכן כי הם נמצאים במצב נפשי מאוד נסער, עד כדי כך שהם לא בטוחים שהאדם שעומד לפניהם הוא אכן יוסף, שנית, יתכן שהם חושבים שיש כאן עוד תעלול מרושע של השליט מצרי שעומד לפניהם. לשיטתו של האוה"ח הקדוש גם כאשר הוא מזכיר שהוא יוסף שמכרו אותו למצרים, אין כאן כל כוונה מצדו לנזוף באחים, מטרתו של יוסף היא אך ורק כדי לציין עובדה שהייתה ידועה רק לו ולאחים. מוסיף על כך בעל אמרי יהודה ואומר:

".. אפשר שבאומר, העוד אבי חי, נתן להם סימן שהוא יוסף, כי הלא תראו שעד כעת וכן עכשיו, שואל אנוכי רק על אבי אם הוא חי ולא על אימי, יען יודע אנוכי שאמי כבר מתה, ובאם שאינני יוסף איך יודע אנוכי זאת.." (אמרי יהודה לפרשת ויגש) 

מעניינת הערתו של ר' יהודה, שהרי סימן זה שרחל מתה רק יוסף יכול לדעת ולא אדם אחר. לכן ראוי שנשים לב לדברי יהודה שמעמידים את יוסף בפני דילמה, יהודה אומר ליוסף:"..יש לנו אב זקן, וילד זקונים קטן, ואחיו מת, ויותר הוא לבדו לאמו[3] ואביו אהבו." (בראשית מד:כ) בכל השתלשלות העניינים ביו יוסף לאחיו, יהודה שם לב לפרט מאוד מעניין, יוסף תמיד שואל על אביהם, הוא אף פעם לא שואל על אמם. בפסוק זה יהודה מנסה לבחון את תגובתו של יוסף כאשר הוא אומר דבר שקר שממנו יכול להשתמע שרחל עדיין בחיים. לכן לפסוק זה יש תפקיד מפתח בהתוודעות יוסף אל אחיו, מחד-יהודה מנסה להפעיל על יוסף גם את הרגש של האמא כלפי בנה, מאידך – יוסף כנראה חושב שהאחים מתחילים לחשוד, שהרי זו הפעם הראשונה שהאמא מוזכרת ומן הסתם האחים מצפים לראות את תגובתו לאזכור זה. לכן כאשר יוסף מתוודע אל אחיו הוא נותן להם סימן "העוד אבי חי" וכי הוא לא ידע שיעקב עוד חי, הרי בכל מפגש אתם הוא שאל לשלומו, אלא כאן רצה להוכיח ליהודה שהוא לא נפל במלכודת שהוא טמן לו כאשר הזכיר את אמו כאילו היא בחיים.

כאן נסגר מעגל שהתחיל ביהודה ומסתיים ביהודה, יהודה הציע לכו ונמכרנו לישמעאלים, גם אם לפי דעות מספר פרשנים שלבסוף דווקא המדיינים הם אלה שמוכרים את יוסף, אין זה גורע מחלקו של יהודה בהתפתחות מסכת זו של יוסף ואחיו. לכן חסד עשה המקרא עם יהודה בכך שהוא מבליט את חלקו המשמעותי בהחזרת יוסף לחיק המשפחה.

עתה יש שני מנהיגים בבית יעקב. יוסף – שליט בלתי מעורער על כל ארץ מצרים, ומתוך כך, בעקבות מצב שנוצר הוא שליט גם על בית אביו. אולם העובדה שאחיו יושבים בארץ גושן, מרוחקים ממרכז השלטון המצרי, יש בה כדי לתת מקום למנהיג השני בבית יעקב – יהודה. מנהיגות שמוכרת ע"י יעקב בברכו אותו "..לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו.." (בראשית מט:י)

שבת שלום וחג אורים שמח

אלעזר בן שושן