בס"ד

ויגש אליו יהודה – חצאי אמיתות במשא ומתן

פרשת ויגש – טבת תשע"ד

מסכת יוסף ואחיו קרובה לסיום, ליהודה יש תפקיד חשוב בהסרת המסיכה מעל פני יוסף. הוא לא יתן להזדמנות זו לחמוק מתחת ידיו, שהרי הוא ערב את בנימין, הוא מתחייב להביא את בנימין אל אביו הממתין בקוצר רוח לשוב כל האחים מארץ מצרים לכנען. גדולתו של יהודה באה לידי ביטוי ביכולת שלו להבליג מתוך מטרה לבחון את הנתונים ולנצל אותם עד תום. אבל אם נשים לב להתנהגותו, הן במשא ומתן עם אביו והן בזה עם יוסף, הוא לא אומר תמיד את כל האמת, או לפחות לא מדייק בפרטים שאותם הוא הופך למשמעותיים ביותר. כדי לקדם את השגת המטרה.

המשא ומתן עם יעקב להורדת בנימין למצרים

יהודה רואה שראובן נכשל בנסיון שלו לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין למצרים , כתנאי לשחרורו של שמעון שהיה כלוא ע"י יוסף, עד שיוכיחו שיש להם עוד אח. והדבר לכאורה ברור שהרי המשנה אומרת:

"...האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ..." (משנה אהלות פ"ז מ"ו)

כלומר, לא מקריבים נפש של אדם תמורת נפשו של אחר. כשם שלא הורגין את העובר שכבר התחיל לצאת מרחם אמו, כדי להציל את האם. לכן סירוב יעקב לשליחת בנימין למצרים מובן בהחלט. אבל יהודה ממתין עד שאותות הרעב יורגשו היטב בבית יעקב, ואז הוא אומר: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם - (בראשית מג:ה) המעיין במקרא לא ימצא שיוסף אמר לאחיו לא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם. ולמה הגידו לאביהם כזאת? כדי לזרז אותו לשלוח איתם את בנימין. יהודה מעמיד את שלומו של שמעון באחריותו של יעקב! עד עתה לא קבלת ניחומים על יוסף שאבד, כיצד תחיה עם העובדה שלא עשיתה מספיק תמורת שמעון, זה המסר שיש בדברי יהודה אל יעקב, ולא רק זאת, יהודה אומר את המשפט שלכאורה אין ליעקב מענה כלפיו: "וַיּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (בראשית מג:ח), משמעות התנהגותך היא ככגזר דין מוות כלפי כל המשפחה, כך אומר יהודה. ואכן יעקב לא נשאר אדיש לדברים אלה ומסכים לשלוח את בנימין, כשיהודה כאמור הוא הערב להחזרתו, ואף להחזרת שמעון. אולם עיון בדברי הגמרא יראה שגם כאן, לכאורה הייתה ליעקב טענת נגד:

"...סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכ' אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל.." (תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח דף מו טור ב /ה"ד)

המסר ברור, אסור לעמוד בפני סחיטה ואיומים בענייני דיני נפשות, אפילו מעמידים בסכנה את הציבור כולו! אם כן גם כאן יש טענת "אין דוחין נפש מפני נפש " ובכל זאת יעקב מסכים עם דברי יהודה, כיצד? יהודה ממעיט בסכנות הדרך, ברור לו שיעקב מקצין במחשבותיו, וכך הוא טוען בפני יעקב אביו: "...כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.." (בראשית מג:י). מבחינת יהודה טענות המשנה והגמרא, תופסות כאשר יש ודאות של נפש תמורת נפש, אך כאן אין וודאות כזו, ההיפך אין כל סכנה, כך שליעקב אין כל ברירה אלא להיענו לבקשת יהודה.

המשא ומתן עם יוסף.

גם כאן יהודה מנתח את התנהגותו של יוסף מרגע המפגש הראשוני ביניהם, ולאחר שהוא מגבש את עמדתו הוא ניגש ליוסף ואמר: "..בִּי אֲדנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אדוני.." (בראשית מד:יח)- ראה פקחותו של יהודה, שלאחר שבחן את יוסף, הבחין כי הוא מבין את שפתם, לכן יהודה מפתיע אותו בבקשו לדבר עמו ביחידות, ללא המליץ שעמד בינותם, ולייתר בטחון הוא מבקש: וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה – הוא שאמרו במדרש: התחיל יוסף לדבר עם פרעה בלשון הקודש, ולא היה משיב לו פרעה, אמר לו מה זה הלשון, אמר לו לשון הקדש, אמר לו השבע לי שלא תגלה הסוד, שלא יאמרו יוסף גדול מפרעה (פסיקתא זוטרתא בראשית מא) יהודה אומר ליוסף - אל תתרגז מהחוצפה שיש בי, כי כשם שפרעה הסתיר את חוסר ידיעתו בלשון הקודש, כך אתה מסתיר את ידיעתך בשפה זו. ולאחר שיוסף מופתע "מחוצפתו" של יהודה, יהודה מנצל זאת וממשיך לדבר מבלי לקבל את הסכמתו או סירובו של יוסף, וכך הוא אומר:"..אֲדנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח.." יהודה שם לב להתנהגותו של יוסף, ובעיקר לכך שמעולם לא שאל אותם על אימם. מכאן ידע יהודה שיוסף מעליל עליהם, וברור שרק מי שמכירם יכול היה לדעת שאין להם אמא אחת. אע"פ שכבר בתחילה הם אמרו ליוסף: כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ (בראשית מב:יא) ולא הזכירו את האם. יהודה בנאום שכולו פונה לרגשותיו של יוסף, ולחולשה שהוא גילה מול האחים כלפי שלומו של יעקב אביהם, משנה עובדה שלא נאמרה ליוסף במפגש הראשוני בינו לבין האחים, תחילה הם טענו שהאח – יוסף פשוט נעלם ואיננו, אך כאן יהודה כבר קובע עובדה,שלא נאמרה ליוסף: וַנּאמֶר אֶל אֲדנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת (בראשית מד:כ). האם האמינו שזה גורלו של יוסף עוד משעה שלא מצאוהו בבור, אזי לא הם אלא שמכרו את יוסף, ואם האמינו שלא יחזיק מעמד כעבד, הרי היו נוכחים במכירה, ואם כן מדוע שקרו ליוסף? ונראה שעל כל פנים החשיבוהו למת לא רק כדי שלא יבקש יוסף מאחיו להביא גם אותו אליהם, אלא כדי לעורר את רחמיו של יוסף, ורש"י אמר: ואחיו מת - מפני היראה היה מוציא דבר שקר מפיו. אמר אם אומר לו שהוא קיים, יאמר הביאוהו אצלי. יהודה לא מרפה, ומעמיס על יוסף עוד רגשות הפעם גם מגלה את האמת – הם אמנם בני אב אחד, אך בני אמהות שונות, "וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ (שם מד:כ) – כאן גילו דעתם כי הם לא בני אם אחת. אולי גם בכך כשיראה את הדאגה וההקרבה עבור בנימין, יתעוררו רחמיו של יוסף על בנימין. ובנוסף יהודה אף מאשים את יוסף בעקיפין בפרשת הגביע: וַנאמֶר אֶל אֲדנִי לא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזב אֶת אָבִיו – השתמש כאן יהודה בכינוי "נער" שדרכם של נערים לעשות משה שובבות, ולא מתוך זדון. למעשה יהודה מטיל את האחריות של גניבת הגביע, בעקיפין על יוסף דווקא. שאם הוא לא היה מתעקש שיבאו איתם את בנימין, לא היה קורה מקרה הגביע! ויהודה ממשיך לא לדייק "וַתּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטן אִתְּכֶם לא תסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי" -יהודה ממשיך לא לדייק, שהרי יוסף לא הוציא כדברים האלה מפיו. הוא לא אמר: לא תסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי עד שכבר אין ברירה ליוסף - וַיּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי

שבת שלום ומבורך                          בן שושן אלעזר